אני כל כך אוהבת אותך. אם רק היית יודע כמה. (אוך, איזו רמה
ספרותית, ממש כמו בת עשרה) אבל אין לי זין עכשיו לרמה ספרותית,
אתה פשוט חדרת לי כל כך עמוק ללב. עם הקרקורים שלך והליטופים
המהוססים שלך ומבט הילד המפוחד בעיניים שלך והנאמנות שלך
לעצמך. כל כך טוטאלית, כל כך מלאת שאיפה.ואתה רוצה להיות איתה
והלוואי והייתי מספיק "גדולה" בכדי לשחרר אותך באמת בתוכי.
שתלך אליה ושיהיה לך טוב איתה.יש בי איזשהו שביב קטנטן של מקום
שאומר לך את זה בתוכי, כלומר משחרר אותך. ויש גם כל כך הרבה
כאב כי הידידות הזו שנרקמה בינינו היא משהו כל כך יקר ואני חשה
שמשהו עומד להסתיים ועליו אני בוכה עכשיו אפילו שעל פניו הכל
אותו דבר. אני חשה את זה חזק ואני יודעת שהתחושות שלי לרוב
אינן מפספסות, בעיקר כשזה נוגע אליך, כמו שגם אתה קורא אותי
כספר פתוח ויודע שאני רואה דרכך בבהירות וזוכר איך בפעם
הראשונה שנפגשנו, כשליויתי אותך לדלת והיבטת בי במבט האטום שלך
שאמר תאהבי אותי אני לא פה. ואני שאלתי אותך, ככה פתאום, ללא
שום הקדמה: מה עשו לך? מה עשו לך שאתה כל כך מפוחד. ומאז היינו
חברים טובים ואף פעם לא ממש היית והיום שאלת אם חשתי שהרגת
אותי בקשר בינינו. אתה וודאי מתכוון לזה שבמרחב שנוצר בינינו
לא היתה קיימת כל לגיטימציה לי, לתחושות שלי, לרצונות שלי,
לצרכים שלי ואולי זה מה שבאמת חיפשתי, מישהו שסוף סוף אוכל
להיות לא לגיטימית לידו, לפחות כמו שאני על ידך. וחשבתי איך
בכל הקשר הזה אני בולעת בולעת בולעת אותך כפי שאתה, אותך עם
ההצדקה הנצחית שהרמת בגאון למן השבוע הראשון להיכרות - אני לא
מסוגל להרגיש, ליצור קשר ומאז ועד היום אותו משפט מלווה אותך
כחוף מבטחים בתוך כל אינטראקציה שיש בה איום עבורך והיה את
היום שאמרתי לך לעזוב את המטפלת שלך כי שמעתי ממך דברים שאומרת
וידעתי שאתה צריך משהו אחר. איך ידעתי תשאל, והלא זו שאלה שלא
תשאל כי אתה וודאי יודע שנפשך ונפשי הן כמו אחיות ואולי זו עוד
סיבה למה אני ממש לא מצליחה למצוא סיבה לאהבה העזה שאני חשה
אליך , שאין לה שום סיבה גלויה לעין ואתה שניסית לומר שזה בגלל
שאתה כל כך יפה ואני שהייתי נעלמת מילה מול האמירה הזו שלך לא
ידעתי מה להשיב, כי באמת לא ידעתי. כי גם אם אומר "לא", אין לי
במה לתמוך את דעתי. אני לא יודעת למה כל כך אוהבת באופן שכזה
שמעולם לא חשתי שכשהיד שלי עוברת בין השערות שלך הלב שלי רוצה
להתפוצץ מרוב תחושה שהולכת ושורפת בתוכו ואין לו ממש מה לעשות
איתה והקרבה שלך לידי היא הדבר הכי טבעי ופשוט לי והידיים שלך
שמחבקות אותי בלילה. מעולם לא כתבתי מכתב אהבה. טוב, תמיד יש
פעם ראשונה והדמעות יורדות לי ללא סוף ואני לא יודעת למה.
עדיין. אני יודעת שעוד מעט אדע. כמו שידעתי אז שאתה תחזור אליה
עוד לפני שאתה ידעת בכלל. פתאום זה היכה בי באמצע יום עבודה,
כל הגוף שלי הרגיש את זה והזדעזעתי ורק אחרי כמה שבועות שהעזתי
לשאול אותך ולא הכחשת ואפילו אישרת, נישברתי למיליוני רסיסים
ואז גם למדתי כמה עלי לכבד את שמרגישה. והינה עכשיו אני יודעת
שמשהו קרב ובא ואולי הוא בכלל כבר הגיע, אך עדיין לא התגבש
דיו. אולי הוא מעשה, אולי הוא הבנה, אולי הוא רגש, אולי מחשבה
וכשאמרת לי אז, זוכר? שאתה לא מפחד מהשיחה שהיתה לנו שלא היתה
כל כך אי אי אי. ושאלתי למה ואמרת שאתה יודע שעוד נדבר על זה
הרבה כמו שנדבר על כל דבר. הרבה כמו שנהיה תמיד אחד חלק מהחיים
של השני ואמרת שעכשיו מותר לי להתרגש כי אמרת משהו מרגש ואמרתי
שמתרגשת.וכואב לי, כואב לי כל כך ואני מפחדת להפסיק לכתוב,
ואני מפחדת שהמחשבות יפסקו ואני גם רוצה שיגמר כבר אבל גם
מפחדת מהסוף הזה נורא אבל רק שתדע, שאני כל כך, כל כך אוהבת
אותך. ולומר שזה בגלל שאתה יפיפה בצורה יוצאת מן הכלל זה
להחטיא את העומק, הכאב והצריבה שיש לי בתוך הבטן במקום שנגמרות
המילים.
וכשפעם אחת יצאנו ביחד, כמה הוצאת מעצמך כדי לעשות את זה
בשבילי ושאלה אותך ידידה אם אני בת זוג ואמרת כן והלב שלי ניתר
משימחה אבל ידעתי שאני שמחה בקליפות התפוזים של הפירות של
אתמול ושאין בזה ממש ומת מהלך הסתובבת לידי שנה וחצי ואני כל
הזמן האמנתי  בך ובאמת שלרגע לא פיקפקתי שבסוף תחזור לחיים,
שהחיוך יחזור אל הלב, אל השפתיים שלך ותתחיל לחיות כפי שאתה
רוצה, קצת לחשוב פחות ופשוט להיות והינה עכשיו זה קורה. לאט
לאט זה קורה ואני ידעתי שהיא זו שתזכה בך, ביצירה המופלאה שאתה
ואני רוצה לשחרר אותך בתוכי בלב שלם, מכוח אותה תמצית אהבה
בתוכי שלא מתנה את עצמה... אבל קשה לי נורא ואני יודעת שלא
תכבד את מה שעשיתי, שהזמנתי אותו לפה היום על מנת לא להרגיש.
אולי זה ממש מגעיל מצדי, אבל קשה לי, וקשה לי גם להיות הוגנת
כרגע. הוא יבוא עם בקבוק יין ואני מבטיחה לשתות כמו ילדה טובה,
הרבה הרבה, אפילו שאני יודעת שזה רק זמני, אז לכמה רגעים אני
אהיה מלאה בו, אהיה מלאה במשהו.