New Stage - Go To Main Page

שחר פרידמן
/
אינטימום


1. בעולם של מנהרות ונעליים ושלטי ניאון זועקים. חידוש
טכנולוגי רודף חידוש טכנולוגי והים והמדבר והמדבר. בעולם מצועף
ומוצנף עם רגליים וחזה וצינורות בעולם של היסטוריה שנות אלפיים
והביטלס וכליזמרים וטרנס.



הרוח החלה לפעם בי בראשונה במדבר קבר, ואני רגליים עייפות
יחפות בחול אינסוף. נפתחו ארובות השמים ודפק בי לב גדול וער.
רצתי אל הבית ואל הפרחים המוכרים. רציתי לצעוק להם, הלא ידעתם
הלא שמעתם הלא הוגד מראש לכם. בלב הבריאה סוד אחר פועם, ופחד
המוני עורקיקים. והם לא האמינו לי, מיאנו לצאת מגדרם. מיאנו
לשמוע קול אחר זולת הטון האחיד של השוק.




רעייה פגשה בו לראשונה באיזה בר זרוק. רוכנת על בקבוק בירה
סופי, מנסה למצות את החיות שעוד נותרה. היא לבשה אז את שמלתה
הפרחונית, לראשה צמה פשוטה, ועודה מיותמת ובתולית, טרם נוסתה
בלהיות כשניים, כנשמה וגוף. הוא פרץ פנימה הדור והודו זורח
כאילן. "בואי," אמר לה.







האריה ניגש אל עולם מבולבל זה ותובע ממנו סדר, תובע ממנו לספר
לנו סיפור; "תגיד לי משהו," דורש. האריה יורד בספינתו לרדות
בדגי הים, דוחף אליו חנית-ציד ישרה - סמל גברי מני-אז - תובע
ממנו גם הוא להיות סדר. בהתחלה היה זה נדמה כפתח יחיד לשפיות,
הדרך היחידה לשמר משמעות כלשהי בעולם כה ריק ומפוזר. הצטרפנו
אליו.







2. היו לרעייה ולדויד כמה לילות סתיו מאושרים. בחוץ זיקוקי
דינור מפצלחים את הלילה ומן הבית קטורת הסמים וסדינים תכולים
והספר ממנו היה מקריא לה, והקירות ספוגים בחיבתם. היו להם כמה
ימים מאושרים, נוסעים ברכבו התכול בקריעת כבישים ומרחבים, ומפי
פניו שמוקדו בדרך היה מציף אותה אנקדוטות ושירים.

שמחה רבה עברה בעולמות כשנפגשו, כמו נולד דבר לו המתינו זמן כה
רב. מלאכים עמדו מעליהם בחופה וקישטו בברכונים אופנתיים
וקונפטי והשכינה ידעה, לנער הזה התפללתי. הם בנו את ביתם הקט
על ראש הגלבוע ויום יום היה יוצא לשוק והיא הייתה מחוללת
בכרמים, מחכה לו שישוב.

לאחר שנה נולד להם ילד והם קראו לו ירמיהו, כי היה יפה ועצוב
כמו הלבנה. דויד התפרנס מקולו העבה בסבב הופעות ארצי. רעייה
השתעשעה בירמי ולאט לימדה אותו לאכול בננה מרוסקת, וכאשר הייתה
מתקלקת נורה הייתה אומרת, נחכה לאבא שיחזור. וכאשר אבא היה
חוזר היה מרעים בקולו עבורם במיוחד, ורעייה הייתה מצתחקת
בצלילים ומתעטרת בהם, וירמיהו היה אוגר זיכרונות ילדות.

ולא גילה להם דויד כמה חושך עם לבבו, כמה עמל השוק דורס, עת
שתק את מתק צ'אי ורדים אשר הכינה לו.

יום אחד מצאה שאגרה די צלילים והכינה מהם פעמון לדלת.







3. בליל חמישי, שנים אחר כך, ירמיהו שכב לישון כבכל לילותיו,
מצועף צללים ולאות. מבחוץ עוד שמע את קולה של אימו שרה לעצמה
מהתוגות האיטיות של תיקון חצות, ובמוחו הריץ שיעור שהרביץ בו
מלמדו באותו יום, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, אל תקרי צלם
אלא צלם. למרגלותיו בגדי הבוקר קופלו ופוסטר גדול וילקוט מלא
ספרים.

ובלילה ההוא צל התגנב אל סדקי הדלת, ותופים רעמו בעומק
הרקיעים; שואטים אליו. וירמיהו, מצטנף מתחת לשמיכה, כבר ידע,
בלב הבריאה סוד אחר פועם, שולח לו יד. נוגע על פיו.

ובחלומו היה בשטעטל ישן שאז קראו לו קוצק, מאז מישהו שרף את
היהודים בה, אבל בחלומו עודה על תיקנה. הרבי עמד מעליו מאיים,
אמר לו שהוא חייב להיות חזק, יהיה קשה אבל הוא חייב.

רבי משה חיים לוצאטו זרק מהשולחן, כולנו זקוקים לך, בסוף
השלמות בא תבוא. אל תאכזב. מצידי הדף רבי שלמה יצחקי וחכמי
פרובנס הביעו הסכמתם.

אבל מה אתם רוצים ממני?

הקול פיעם מבין הבדים: הנה שלחתיך אל הפקעת המדממת, אל בית
ישראל, והיית להם פה וסופר. אתה תחצוב מתוכך מילים שיסדרו את
הים הגדול הזה ויפיחו בו גלים. בעולם של מקטרונים ופסיכוזות
ומשקפיים, אתה תהיה הפרשן.

ואומר אהה נער אנוכי, ריק ובור ולא אדע.

וכשקם ירמיהו בבוקר חזר להיות ילד, עם ילקוט ולהקות נוער
ותפילין, אך ליישב בין החלום ושברו לבין דגני הבוקר הדהויים
קצת מחלב לא ידע.




4. אוי קוראים קוראים, כמה צער יש לי עליכם. בעור שינינו עברנו
גלות אלפיים רק כדי לגלות שעם נוסף, צדדי ולא קשור בעליל, גם
הוא ישוש עלינו להורגנו ברגע שיראה כי אפשרי.

ביום בו שוחרר המחבל סמיר קונטר תמורת גופותיהם של חיילנו
החטופים, עליתי לשמירה בישיבת עתניאל. שלושת השבועות אסרו עלי
את המוזיקה אך למזלי ברדיו היו די דיבורים. בין השמעת הלוויה
אחת לרעותה עבר השידור ללבנון, ולכנסים שהם כינסו ביום זה.
ואתה שומע צהלה איומה, צהלת מיליוני קולות, צווחה שלא ישוו בה
מגרשי הכדורגל והופעות דת4-מטאל יומרניות; ואתה חושב לעצמך, כל
השנאה הזאת מופנית - אלי. ונותרנו מיותמים בלא רוח הקודש או
נבואה, בלא מקובלים אלוקיים שיאירו לנו את הדרך; רק מסתובבים
סביב אותם נושאים, והתורה שמתחילתה הייתה סיפור נעשתה לחוק
שצמק לעיקרון שהצטפד להרגל.
הייתי יושב איתכם לכוס קפה. אלה שחושבים שאני כופר ואלה שכבר
ראו אותי בלי ראש. ואת הבודדים שנושאים נואשים את עול העולמות
על כתפיהם, וגם סתם ציונים פנאטיים או חרדים מרחם, או אתאיסטים
מנוסחים היטב. איך השארתם אותי לבד, פירור לחם. בלי אפשרות של
ממש להבין אתכם, ואיתכם - את העולם בו אני חי; בלי לחוות את
ההצדקה לקיומי.

5. כשירמי פגש פרח הוא רשם את המילה "פרח". כשפגש מורא רשם
"מורא"; משום מה יצא לו מורה.
ואז הוא עשה את טעות חייו וקרא את "הכול מואר" לג4ונת4ן ספרן
פויר. בלגימה אחת, כמו שרק הוא יכול, הרי ככה סיים ש"ס משנה
לפני בר מצווה. הוא כרע, מובס על ספת המשי, מובס מחיל ומועקה.
לעולם לא יוכל לכתוב ככה, ידע, גם לא להתקרב. טעם ההוייה עבורו
לא היה צלול מספיק ולא חד דיו.

6. ובכל זאת כתב. הרי לימדוהו שאין יאוש כלל. סתם ככה בשלוש
בצהריים הוציא עפרון. זה היה סיפורו הראשון.
מעשה במלך עניו שהוד יופיו העצום קרן אל כל הסובב והכה את כל
מי שהחכים מספיק לקלוט. וכאשר חפץ להתגלות אל עמו והיה יוצא
במרכבתו אל הרחובות, היו עיני ההמון מסתנוורים, ועלה להם לנזק
רב. קרא ליועציו, שאלם מה יעשה. אמרו לו, הסווה אורך. א"ל, אם
כן לא ידעו העם בבואי. א"ל, בגדים תפור לך סביב חלציך, יראו את
הבגדים וידעו כי מלך בם.
כן עשה. תפר לו גופייה וסביב הגופייה כותונת וסביב הכותונת
חליפת טוקסידו וסביב הטוקסידו מעיל וחרמונית, ויצא אל ההמון
בקול תרועה. אולם ראו מה צרה היא, כאשר ראו העם את הביגוד
המרוקן מתהלך הרנינו קולם גם צחקו, לאמור, הבטיחו לנו מלך -
נתנו תערוכת אופנה!
רק ילד קטן אחד היה שם שלא היה חכם מספיק לראות את האור, ועל
כן כל הסיפור לא רלוונטי לגביו. וימחה אל ההמון: "המלך לבוש!
המלך לבוש!"


7. מן הון להון אנחנו חיים, מנסים ליישר את ההדורים, לחיות
פחות או יותר את הברית שנחתמה בבשרנו. יהודי עומד בודד במדבר
של כפפות, כולם אתגרים שזרקה לשם האלוקות, כולן עשויות עופרת
וכבדות מלהרים. מלמדו של ירמיהו שאל אותו, כתוב "למרגלות ההר",
שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר, אם מקבלים אתם את התורה
מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. הם בסוף קיבלו אותה; מה איפוא
נעשה עם ההר? ומן הון להון אנחנו חיים, מנסים למשוך חסד, לפרש
נכונה.
לנו היהודים חשבון ארוך עם המילה, שנחתמה בבשר כל אחד מאיתנו,
ושתורתינו לא הייתה אלא סיפור מתחילתה. עם ארץ לעומת זאת, עם
השרשה, ופוריות, וטבעיות, תמיד הייתה לנו בעיה מסויימת. הנחת
היסוד של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם היא שאם יש קשר בין
המסמנים אזי יהיה קשר בין המסומנים, שהשפה אינה צילום בלבד אלא
ההתרחשות הפנימית עצמה. הם לקחו את משחקי-הלשון מספיק ברצינות
בכדי לעשות שמות בצו האלוקי.
אבל התשובה לשאלה - פשוטה היא: הוא הניח את הר ה4 בעדינות על
גביהם, שיסחבו את כובד משקלו לנצח.



8. ומי ישמור על רעייה כאשר יבוא אליה דויד? כשהיא תתמלא סוף
כל סוף בשטף אורות, כמו הרוח שהחלה לפעם בשמשון בין צרעה
לאשתאול. והיא תדע בנשיותה מהי קרן איילות, תסחף מעלה-מעלה,
סחור-סחור. ומי ישמור עליה כאשר יצא למחרת, ותחוש איך היא
ננסרת? מי יגן שלא תחריש אותה הרוח בהמון מגאפוניה, תסנוור
אותה בטללי נוגהה, שלא תלאה אותה ממלאות ולא מריקון? מי ירחם
על העובר הזה וייקח אותו בצעדים קטנים, קטנים, קטנטנטנים, בתוך
עולם כל כך אכזר?
אולי אתם?

למה את נשארת עם דויד?
הוא בעלי.
אל תתני לי תשובות כאלה. את יודעת שאת חופשייה.
זה לא חופש, זה לא עשב בר או צמח בשדה. כשהוא יוצא יום-יום
לזון את העולם מביצי כינים עד קרני רעמים כל קיומי מחוויר. רק
מצד המתנתי לו, אני עוד עומדת על הרגליים.
הוא היכה אותך שוב אתמול בערב?
הוא בעלי.
את יודעת שאת לא חייבת לסבול.
הוא בעלי -
טוב, רעייה, תתעשתי על עצמך; את לפחות אוהבת אותו?
זה מעבר לאהבה.
את לפחות נאמנה לו?
זה מעבר לנאמנות.
תריס כבד נופל על שקיעתנו הנוגה.

ואז הבנו כמה האריה חסר הומור. והים ממאן להסתדר בשורה,
תמידהוא שב אל ימיותו. יותר מדיי רחמים יש שם; יותר מדיי
שחיקה. האריה מגביר אחיזתו; צריך להחזיק אותו קצר, את היצר.
הוא הרי כבר יודע שעליו להתעלות -
והים ממאן לכרוע.
ואז הבנו כמה הוא אלים.
בסוף גם תשוקת ההתעלות הופכת לעוד משחק שחוק, צעקה אל תוך
מגאפון שלא חותרת לשום דבר. והאנשים הבודדים שכתפיהם השבורות
נושאות נואשות את צער העולם, כבר לא ידעו היכן לחפש נחמה.
וידעת כי אל תקיף הוי4 אלוקיך לא יירפך ולא ירפאך עד כי תקריב
לו גם את הילדות. עד שגם האריה ייכרע מובס בצד הדרך, כנוע
ממאמץ ומועקה; ובהביטו אל השמים האפורים פתאום ידע: אינך צריך
לחפש תשובה, גם אין שום צורך להצדיק. והכול היה מונח כפי שהוא,
הדגים שבים ומלאכי השמים והאינסוף, מה שהיה ולא היה, פקעת
הקשרים.
בעולם של סנדלים והמון אורות קוצפים וסוד מבעבע - נפתח לו פתח
גדול לרחמים.

9. אבל תבטיחו לי שלא תשכחו. שתקומו בוקר-בוקר לצעוק לעצמכם,
האם אני הולך על הרבה פחות או הרבה יותר? שתנומו לילה-לילה
לשאול מה עשיתי אני היום כדי להרים שכינה מעפרה. אין תשובה,
מנהמת בת הקול בעולמות, אין תכלית וגם לא תהיה, אבל תבטיחו לי
שלא תחדלו לנער את המוסדות. לזעזע את מוטות החופה עד שהמלך
בעצמו ירד סוף כל סוף. לבכות וללמוד גמרא, ללמוד גמרא ולבכות,
כל יום למות ולהיוולד מחדש. ושים לב כמה יופי יש סביבך, ושים
לב, לפתע אינך זר בתוך מה שקרה: לכאן, לכאן נועדת.
בצער רב וביגון קודר אנחנו מכריזים על מות השתיקה.

10. שנים, שנים ירמי כתב למגירה. הוא אסף ניצוצות קטנים של אור
מכל סמטה ופינה, ניסה לחרוז אותם ביחד. מעולם לא היו לסיפוריו
סוף, רק אמצע משתרך. הם חוברו זה לזה, הותכו זה בזה ושוב
נפרדו. הוא גדל בתוך סטודיו קטן, דחוס אפילו, במוח קודח הגה
רעיונותיו יום ולילה. זה לא היה זה, תמיד ידע. תמיד היה משהו
חסר.
הוא לא יכול היה לומר מה. במעיל גשם אפור היה יוצא לרחוב, בודק
אם עוד יש חיוכים. הם הלכו ונתדלדלו עם השנים. ועדיין היה מה
לדלות מהסמטאות האלה, ניצוצות חדשים, דמויות וקווי-עלילה. כל
מה שכתב הפך ממשי, מעל גבי דפיו הלבנים קיבל פתאום חיות של
אמת. מה שהחליט שלא לכתוב נזנח לנצח.
מה היו חייו? את עצמו לא היה לו. הוא נשלח מאת גדולי הדורות
לתעד ולתעד. כמה נבר בתוך פחי האשפה של המציאות הזאת, מנסה
למצוא קצה חוט שיסביר. את הכל כתב. לכל נתן ערך.
ואז יום אחד הוא נתקל באבן ונפל על פניו. דם שתת כמובן מאפו,
והוא נבהל מעוצמת האלימות שהטבע גילה בלי סיבה. ואז פתאום,
מתוך האופל, הושטה אליו יד. אדם אחר עזר לו לקום.
ופתאום היה לו סוף לכל סיפוריו.

11. בימות המשיח בעל התניא וניטשה יאבקו בסיף על חבל מתוח.
בתנועות לולייניות, כמו הוקפאו באבקת פיות, הם יטיחו זה בזה
ראיות מתמטיות ודרשות פסוקים, כל אחד מגן על דרכו הפילוסופית
האדוקה, והפרס המובטח למנצח יהיה קנקן של טעם החיים. מלמטה אני
אנגן בגיטרה אקוסטית סולמות הולכים ומתחדשים, ולהקות כליזמר
נודדות יעצרו לחדש לי על הרשב"א ולהראות לי אילתורים פורצים.
נחרוז יחד בדיחות טובות וגימטראות ובועות סבון, לילות ארוכים
נישאר ערים ונדבר זה עם זה. וכשלמישהו יושלם לפתע הכול בבת אחת
כמו פאזל, והקיום כפי שהוא, בפשטותו, יואר בלי הסבר, מובן
מאליו שיכריז זאת מעל הגגות באין מפריע. סודות יסופרו על היין
והאהבה תותר בחוק.

12. דויד יורד אל רעייה עכשיו, אל השדות הירוקים בהם היא
בוכייה. דויד יורד אל רעייה ובפיו אלף התנצלויות. והשמים
בוערים, רועמים, רועשים, והוא כבר יודע, היא לא תסלח. הפצע
עמוק מדי, יותר מדי חד הכאב, אבל הוא לא בא למען הסליחה. הוא
בא כדי להתנצל.
יום יבוא ושמיים חדשים ייפתחו מעל ראשינו, ואפשרויות חדשות
לבלי סוף. יום יבוא ואוזנינו תהיינה כרויות מספיק בכדי לשמוע
את הצחוק המאיר שמעל ההתרחשות כולה. ורעייה תצא אל דויד בבגדים
חדשים, ויחדיו יחוללו בכרמים ממש כמו פעם, עד רדת חושך, עד
כלות האור, עד ועד בכלל.
ולעד.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/9/10 21:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר פרידמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה