אני זוכר איך פגשתי אותך בחתונה של הדר, ברווח הדק בין שולחנות
למחיצה באולם לבן ויוקרתי, בעוד השחקים בחוץ מכים ביבשה יורה
מוקדם; איך עיני שזפו את דמותך קטנת-הקומה בין המוני החליפות
הסחרחרות, רוקד שם וצולל באוויר הדחוס כאילו אתה יחידי בעולמך.
לפניך הצמוקות חיוך שכזה, לא של התרגשות מעושה, לא של שמחה
עדינה נסוכה; חיוך שפצע את המציאות, נחת עליה כמו פטיש מלמעלה,
לקח אותה ועשה בה כרצונו, ממולל, מנפח, כמו סחף אותה יחד איתו
בסיבוב אל מעלות חדשות וסמויות. מזלזל בה לחלוטין, לחלוטין
בוטח. וחשבתי לעצמי, איזה יהודי מופלא! המחשבה לא התמידה שכן
גופי נדחף מיד הלאה בהלם המחול, ועימו קרקס המחשבות.  
הלהקה עברה לניגון אחר, וברכיי כשלו כמעט ממאמץ השמחה; התחלתי
מפלס דרכי בין הרוקדים אל הכיסא המרופד שהשארתי מאחור. ציניקן
הייתי מעודי, וגם שם תמהתי לעצמי מה יתרון בהיותי שם, הרי
הכרתי את הדר רק דרך שני, שכלל לא נכחה כאן. הגשמים המשיכו
לזלוף. מוקדם יותר ערכנו בלית-ברירה את החופה תחת הגשם.
התיישבתי ועצב מוכר צנח עלי, דק מן הדקים, כהד רחוק
מהאוקיינוס, מבשר עמום לבדידות הגדולה שמאחוריו. בתוכי הושטתי
זרועות, גיששתי אחרי נקודת אחיזה או עוגן, ואין.
מה הופתעתי כשנכנסת, מתיישב אל הכיסא שלידי ובלי הקדמות פוצח
בשיחה: "הייתי אומר שזו הסערה החזקה ביותר שפקדה את עירנו מאז
המבול של '89, מה דעתך?"
"נראה שהריבון שוב אומר למחות אותנו מעל פני האדמה אך בקושי
עוצר בעצמו מפני ברית נח."
"מה ההאשמה?"
צחקקתי.
"מה ההאשמה הפעם, אם כן?"
"אם הייתי צריך להמר, הייתי תולה את זה איפה-שהוא בעיתונאות.
היא העסוקה ביותר בזמן האחרון, מבין כל החשודות האפשריות -
תנועות הנוער,כתות השטן, ערוץ הקניות וכולי."
"אני תמיד חשבתי על זה אחרת."
"איך?"
"כמקלחת. שטיפה גדולה שהשמים מעניקים לארץ מכל טרחותיה
ויגיעתה, בעוד האנשים מתכנסים בבתיהם מפני הצניעות. המים יזרמו
בכל הרחובות, יכו על כל הגגות, וייקחו איתם את כל הריק
והמכוער, את הכול אל הים הגדול שיבלעם בנחת. רק צא אל הגינות
אחרי שתסיים רחיצתה וראה אילו בשמים נעימים היא עונדת."
צחקקתי. "אני אהרון," אמרתי לך. "חבר של חברה מצד הכלה, מסיים
תואר ראשון במחשבים". "מקס" הצגת את עצמך. לחצנו ידיים.
שעתיים מאוחר יותר, הלילה מצא את רחבת הריקודים ריקה מכבר, את
השולחנות מכוסים שאריות -ארוחה ומנות אחרונות, את רוב המוזמנים
ברכבם בדרכם הביתה, ואותנו עוד מפטפטים הלאה. סיפרתי לך על
שני, על קשרנו הארוך והפתלתול, את הסיפור הנואש של תשוקתי
ורכרכותי. מי עוד הצליח לפתוח אותי כמוך, לגרום לי לשפוך החוצה
דברים שלא גיליתי לליבי?
"הכול בינינו כבר נאמר," אמרתי לך. "זאת הבעיה. היא יודעת כמה
מתוקה היא בעיניי, ואני, שהיא מוצאת בי משהו כזה, או אחר,
ובאמצע הכול מסתבך. והכול כבר נאמר וגלוי, ואין שום תקווה
באופק." אתה בהית בחוט מדומיין שנמשך מאוזניי אל האוויר, ואחר
שאלת בתמימות: "אז למה שלא תכתוב?"
"מחילה?"
"אם הדיבור תקוע, למה לא כתיבה? תכתוב לה מכתב אהבה."
"מה אנחנו, ילדי כיתה ו'?"
"כן! כיתה ו' בדיוק! ושיהיה קיטשי וצפוי ו -"
"מתקתק!" הוספתי בגועל מתלהב. פרצנו ברעם צחוק משתנק.
"ומה איתך?", המשכתי כשרגענו, "במה מר עוסק לפרנסתו?"
"אתה חושב שהלהקה תמשיך לנגן?"
"לא, המסיבה הזאת כבר נגמרה. למה?"
"הם עדיין לא הגיעו לניגון העיקרי. לניגון הלב."
"איזה ניגון זה?"
"שמעתי אותו לראשונה כשהייתי צעיר. כבן שש, במסיבה  של אחד
מדודיי העשירים. הייתי בודד, הורי התרועעו עם זרים לי, המגדנות
המגונדרים איימו עלי, ונותר לי רק לשבת ולבהות. לפתע פילחו את
אוזניי -תחילה בסקסופון, אחר במקהלה שלמה -הצלילים המופלאים
ביותר ששמעתי בחיי. שלוש דקות של זהב טהור, בלי צחוק. העולם
נפתח לפני. ולראשונה, לאחרונה, ולעולם, ידעתי מהו העולם."
פיזמת לי שורה אחת. גישוש מסתורי, מערטל, מושך הלאה.
"מאז לא שמעתי את אותו ניגון שנית. שמו אבד לי, ואחר אימוץ
מרבי של הזיכרון שחזרתי שורה אחת בלבד. ואני סובב בין חתונות,
אירועים, הופעות פומביות, ניזון מסעודת-מצווה של השמחה, ומחכה
שישוב. אלא שזמני קצוב."
"למה קצוב?"
"הלב שלי. הוא חלש מדי בשביל כל זה. אומרים שהוא עלול להישבר.
אבל אל דאגה," הוספת אחר בהייה, "בעזר האל, בקרוב יתנו בי לב
חדש."

הכתיבה קשה עלי; בכל נקודת פיסוק אני מתייאש, בכל משפט מתחיל
מחדש. איך דימיתי בנפשי שמילים יכלכלוך? שאוכל לדחוס את מהותך
לתוך תיבות ופסקאות. הרי העולם הזה כולו לא הספיק.  

אני זוכר איך, באחד הלילות הבאים מצאתי בי מקום טהור פתאום,
והצלחתי לחלץ את המכתב ההוא, כתוב בעט כחול על נייר קנוי
מיוחד, בשיא המתקתקות שיכולתי להפיק. איך למחרת צרפתי גם
סוכרייה ורודה ויצאתי, כולי זורח, אל ביתה של שני. מתוך רצון
טוב התעקשתי ללכת ברגל, להדגיש את התמסרותי, ולמסור לה אותו
פנים אל פנים. פסעתי ברחובות ירושלים כמאושר באדם.
בין סמטה צרה לשוק שמעתי מעלי קול רעש אדיר, ומיד אחריו מטח
גשמים החל. הבטתי משתהה אל השמים - רגע קודם לכן הייתה שמש
מבהיקה! טיפות גדולות נפלו על המכתב והתרחבו. עתה נוכחתי בגודל
טעותי. לא לקחתי איתי מעיל, לא חליפה ולא תיק. אף לא כסף לקנות
אחד מאלה. אם אמשיך הלאה המכתב יירטב וייהרס; אם אחזור אחורה
הוא יירטב וייהרס. לא יהיה לו תחליף; לעולם לא אצליח להוציא
מתוכי מכתב אחר כמוהו. לא נותר לי אפוא אלא לתפוס מחסה. גיששתי
בסביבה; כלום לא נראה לעין מלבד בתים ודוכנים. בלית ברירה
התיישבתי תחת מזוזתה של דלת וספרתי כבשים עד שהגשם יגמר.
אך הוא נמשך. חלפו שעות, גופי נעשה נוקשה ורוחי מרוטה, והוא
זלג לו הלאה. בשלב כלשהו אישה זקנה פתחה את הדלת, ומופתעת
לראותי שם צעקה: "תסתלק לך!" עם בעיטה לתוספת. פניתי לעברה אך
הדלת נטרקה.
כעת באמת הייתי חסר אונים. עומד שם בגשם, נרטב עד לשד עצמותיי,
צופה בעמל ידי זולג בנחלי דיו, נזכרתי במה שאמרת לי על גשם,
והובהר לי פתאום כי טעית, כי איננו מי-רחצה כלל; הגשם הוא
דמעות, בכייתו של הקוסמוס על כל חתול רעב, על כל עובד מפוטר,
על כל גלגל מפונצ'ר וזרוק שאין מישהו אחר שיבכה עבורם. בכיתי
איתו. עליהם ועלי. התבוססתי בו.
ממרחק ראיתי דמות מתקרבת, עטורה מקטורן תכול. לא ניתן היה
לטעות בך; הגיבנת והקומה הסגירו אותך בברור. "טעית!" רצתי
לעברך וצעקתי. "זו לא מקלחת כלל! אלו דמעות המוניות."
"למה?" שאלת מופתע. "למה להגיד עליו דברים כה גסים?". הראיתי
לך את המכתב, ההולך ונשחת.
חטפת אותי מידי ועיינת בו. לרגע פחדתי שתשקע בקריאה ותשכח מן
ההתרחשות; אולם מיד הרמת עיניים. "מכתב יפה. חבל שייהרס."
"באמת חבל."
"אתה פשוט צריך ללמוד ללכת בין הטיפות."

לעיניי המשתאות הדגמת כיצד אתה צועד בגשם ואינך נרטב כלל. לאט
ובסבלנות לימדת אותי את האומנות הזאת. בשלב הראשון לא לראות
במים מטרד, לא לראות בגשם בליל כללי, מסך אחיד שנוחת ונוחת;
להבחין בכל טיפה, לעיין בכל אחת בפני עצמה, לקרוא לה בשם. לכל
אחת מהטיפות מסע אישי, משמי השמים ועד השלוליות העלובות
בחצרותינו; מגיע לה כבוד. בשלב השני להפסיק לראות בטיפות עיקר
אלא את החתך שביניהם; כאשר הגשם הוא רק רקע לעולם שהוא שוטף.
ואז, בצעדים מדודים, אמרת, זהירים ביותר, להקטין את עצמך עד
שתוכל להשתחל בחתך הזה. עכשיו מתקדמים. לקחתי צעד, "גס מדי",
אמרת לי. הקטנתי את עצמי, כמו נחש ניסיתי להשתחל. לאט ובסבלנות
התקדמתי.
הגשם נמשך ונמשך. כעבור כמעט חמש שעות  החזרת לי את המכתב
וצעדתי, יבש לגמרי, לביתה של שני.    


אני זוכר איך השוטרים מצאו את הגוף שלך דומם על מדרגות הדירה.
בבניין של עשרים משפחות. איש לא שמע אותך נופל; מתת ללא רעש,
שקעת אל תוך התהום בטבעיות, כמו שעשית את כל מעשיך על האדמה
הזו. בבוקר יום סגריר סתמי נקשו בדלתי שני שוטרים עם תמונתך;
האם אתה מכיר את האיש הזה, שאלו. גופתך נמצאה ללא שם, כתובת,
או כל אמצעי מזהה. מיד קרעתי קריעה. "זה מקס", אמרתי להם.
בימים הבאים הסתובבתי כרוח רפאים, בלי יכולת להתרכז בלימודים,
בלי יכולת אפילו לישון. הרי סיפרת לי על ליבך החלש, אבל הבטחת
שתעבור השתלה, בעזר האל. לאן זה הלך? היכן זה נתקע?  
בסופו של דבר לא הצליחו להרכיב סיפור אחיד. אנשים רבים טענו
שזיהו את המנוח, אך מסרו פרטים סותרים. הם מסרו את הגופה לחברה
קדישא, ובמודעת האבל פורסמה רק תמונה.
ביום הקבורה יצאנו אל הרחובות. ארונך מילא רחובות שלמים,
בבני-עשרה מחוררים מעגילים, אברכים מזוקנים, סבתות בכיסאות
גלגלים. אחד אחד התעקשו כולם לשאת דברים; נשארנו שם עד אמצע
הלילה. רק עבורי היית מקס, צייד הניגון האבוד. למורה חד-הורית
בתיכון קהילתי נודעת כברמן, חובב מתמטיקה המחפש ברחבי תבל
הוכחה ניצחת למשפט ארבעת הצבעים. לזוג מסוכסך בצפון תל-אביב
היית קבצן עיוור, חרש ושוטה, שאיכשהו תמיד הזדמן לבקש תרומה
כשריבם נעשה בלתי נסבל. היו אנשים שראו בך שיכור בלתי-נלאה;
היית גורו נודד של לפחות שתי קבוצות תלמידים בעלי תורות
סותרות. אני מאמין שמגוון סיפורייך כולם מתאגדים, באיזה שהוא
מקום רחוק. שכולם היו אמת בשעתם, שכולם חלקים ממך.

עבודת מחקר מסוימת גילתה לי שאת הניתוח היית אמור לעבור ביום
רביעי, בחצות היום. מוקדם באותו בוקר קמת להאכיל את שלושת
כלביך, ואז סבבת והאכלת את ציפורי העיר. לאחר מכן היו שלושה
חולים אנושים שהתעתדת לבקר, כל אחד בביתו, ולהפיח בהם תקווה
וחיים. כשסוף סוף סיימת את מלאכתך, ומיהרת ברגל אל התור שלך
דרך הגשמים שהחלו לרדת, נתקלת בדרך בספר חדש בחלון -הראווה של
חנות, ולא יכולת להתאפק מלקרוא אותו מראש ועד תום. ממהר עכשיו,
חלפו על פניך אסיר אזוק ושוטר, ונאלצת להכשיל אותם ברגלם כדי
להפיג את הרצינות התהומית של האירוע. בובת דבורה שמצאת עיכבה
אותך מעט עד שתלית שלט על מציאתה, ואז, נעשה מודע לכך שאתה
מאחר, החשת פעמיך לכדי ריצה אמיתית.
ונתקלת לפתע באיש אבוד, שמכתב אהבה זולג לו בין הידיים. לא שמת
לב לזמן שעובר, בעודך מלמד אותו איך לא להירטב בגשם.
אתה כזה מפוזר.  

אתמול קיבלתי החלטה. אני מתכוון למצוא את הניגון שלך, אני הולך
לגלות מאיפה דלית את השורה הזאת. היא עוד טרייה בזיכרוני. כבר
עזבתי את הלימודים, ובשבוע הבא החתונה הראשונה שלי. וכשאמצא
אותו, אעלה לרגל אל קברך, אמסור לך את שמו המדויק ואת  שם
המלחין, ואזמר לך אותו בגרון מלא. אולי עוד אלמד לנגן
בסקסופון, רק בשבילך.
תהיה מוכן.