רציתי רק שתביני כי מטרתי לעזור לך לכתוב מחזה טוב, מעמיק,
רציני וחדשני, שיאפשר לך לפתוח דלתות בתחומך, בעתיד.
וגם, לעזור לשחקנים הצעירים לעלות אל במות מקצועיות ולהתחיל
בקריירה שלהם כבר.

לי אין שום אינטרס בעבודה זו.
אינני זקוק לציונים, לכסף, להערכה, לחיזוקים, לאהבה חדשה וכל
הקשור בזה, לא מחפש פירסום ולא מעוניין שיכירו אותי... וכו'
וכו'...

לכן תהליך העבודה חייב להיות רגוע
למעשה כל מהות ההבנה שלי את התיאטרון הישראלי, החלה כאשר עבדתי
במחיצתו של גרי בילו בתיאטרון באר שבע בתחילת שנות ה 70
ובתיאטרון החאן במחיצתו של מייקל אלפרדס, שנה או שנתיים מאוחר
יותר.
העובדה שהם הומוסקסואלים לא הפריעה לי, כי העמדתי אותם על
מקומם והעניין העקרוני של עבודת התיאטרון עמד מעל לכול.
גיליתי מערכות יחסים גרועות בין במאים ושחקנים, ראיתי בלגן בין
שחקנים ומאבקי-כוח בין כולם נגד כולם. זה היה נורא עוצמתי
ואגרסיבי. הדבר הוריד ממני חשק להמשיך ועזבתי את הארץ לפאריז,
למשך עשר שנים.
בחאן, נבחרתי בין עשרות במאים שנבחנו להיות עוזר במאי של האיש
שבזמנו היה המוביל של התיאטרון החדשני בישראל... אפשר לקרוא על
זה בוודאי באינטרנט. בבאר שבע החלפתי במאי חולה, שכל כך התרגז
וחטף התקפים קשים ולא היה יכול לתפקד כך שאני בעצם, כבר בגיל
צעיר מאוד ביימתי במקומו, ללא ניסיון קודם כמעט... וכו'

ומכאן התחלתי לחשוב מה עלי לעשות כדי ליצור אווירה חברית,
ידידותית, של תמיכה הדדית, של משפחה אחוותית.
למעשה כל עבודת הד"ר שלי נובעת מהחיפוש הזה. אמנם, החיפוש
הרוחני שלי כבר היה בשיאו ולאט לאט הבנתי שיש קשר בין חוסרים
במבנה החברתי בישראל, וחוסר התקשורת בתיאטרון. בניתי מבנה
המבוסס על עבודה קולקטיבית, עם במאי שלוקח החלטות, בסופו של
דבר הוא המחליט. אך כאשר בעצם מה שקורה זה הקמת קהילה של תמיכה
ועזרה הדדית, יותר אהבה מאשר במשפחה. זו המחוייבות שאני מבקש
ממך ומהאחרים.
ואני מתכוון להעביר את המייל הזה גם לכולם.
וגם אפרסם אותו באחת הבמות שבהן אני מפרסם את מכתבי, בהורדת
השמות שעלו כאן והחלפתם, כמובן.

כאשר יש ויכוח - אם גילה היתה באה אל יחיאל, אם הוא היה מפרסם
שיש לו נכות קלה, והאמירה היא "לא". יש לי תחושה שהדמות איננה
מספיק אישית, ייחודית לה, מספיק מפורטת, מספיק עשירה בגווניה
והיא הופכת להיות מהר מדי אישה כמו כולן. זוהי הסכנה בכתיבה
קולקטיבית.
הדמויות חייבות להיות ייחודיות, יוצאות דופן, מוזרות, לא
רגילות, וככל שנחפור ונחפש את הכיוון המקורי, הייחודי, האישי,
כן ייטב. הדמות איננה יכולה להיות כמו כולן. היא חייבת להיות
גילה. וגילה יש לה נטיות מיוחדות שאין לאף אישה בעולם. כי גילה
היא ייחודית, שונה, מוזרה, חדשנית וכו'... ולא כל אחת. חשיבה
של גילה, כמישהי שהיא כמו כל אישה אחרת, תהרוס את מהות
התיאטרון. התיאטרון מוכיח מצבים רק על ידי יצירה של איכות
אחרת, ייחודית, מוזרה, שונה, שוקית, חדשנית, מעוררת מחשבה.
מצד אחד אלה הם בני אדם כמונו, כי כולנו אוכלים שותים נושמים
מדברים, הולכים, חושבים, אני מקווה, מרגישים וכו'... אך גילה
ויחיאל אינם דומים למישהו אחר, הם חד-פעמיים.
כאן מתחיל התיאטרון והעניין של הקהל, הקהל יסתקרן לדעת במה הם
שונים ממנו, שעה שהם כל כך דומים לו...

זהו כיוון אחד שרציתי להעלות עבורך הבוקר ועבור השחקנים

יש לי חוקים למען האהבה ולמשל כאשר אני כותב "חיבוק", אני
מתכוון באמת שהאווירה שלנו לא תהיה מתוחה, אלא של אנשים
שאוהבים להיות ביחד, לא נותנים הוראות זה לזה וזו לזה וזה לזו,
אלא נוצרת אווירה כל כך טובה, שהדברים נבנים מתוך הסכמה, הבנה,
וקבלה

לכן, בתחילת כל חזרה שלי, אני תמיד מבקש מהאנשים לעשות  דמיון
מודרך בליווי מוסיקה, מדיטאציה, יוגה של עבודה פנימית עם האור
והאהבה, כדי להרגיע את כל התאים שלנו.

חיבוק
אוריאל

יש לי בשורה משמחת מאוד, הסטודנט שלי, סכנדר קובטי ששיחק בשנת
2001 בהצגתי "סוף סוף" שעימה הופענו בטכניון ובפסטיבל
בירושלים, מועמד לפרס האוסקר עם שותפו בסרטם "עג'מי" (סכנדר
השתתף בבימוי, בכתיבה ובמשחק בסרט).