היית מאמינה שעד נפאל היה צריך להגיע בשביל להיזכר ברגע?
"מסילת חיי, געגועי..." ועל מה את חושבת?
היה צריך לילה חשוך ואולי הבזק מצלמה כדי לחזור עשר אולי שתיים
עשרה שנה לאחור, טיול שנתי, היה מתאים אולי לטיול אחר- לסיפור
אחר.
"אתה בא והולך אליי" נכנס בלילה, תמונה מהירה, זוכר טוב איפה
ישנה. מכוון לשם.. טיפשי קצת לא? גם הוא חושב היום, אבל אז
כנראה שלא.
כמו הסרט שרץ שוב ושוב, אותו הגשם ואותה הרטיבות, מקום אחר.
כבר מזמן לא משנה. "אולי אולי אולי" ואת, באה? הולכת? יודעת מה
רוצה? היית מוכנה לשקוע במעיין הזיכרונות, לבד, אפילו לבד.
והכל, רק משתקף, כמו תמיד.
והוא, כשליח כחסר משימה, מחפש מהות במקום לא לו. האם לא לו?
האם הפאזל כל כך שלם כבר? בכל תמונה ידע למצוא את הבעיה, קרן
אור שנשפכת בצד הלא נכון, מבט שונה, ובעיקר את המקום שלו.
מקום המחשבה שלך. "אולי אולי אולי, אתה בא והולך אליי".
יום אחרון בשבילו, אולי ראשון בשבילך ואולי כלום. כרגיל, יודע
להקדיש לאף אחת, כמו קוסם על במה זוהרת, מאבד את הקהל. יודע
שהרגע עבר. אולי.
השפן אותו שפן והמטאפורה כבר מזמן אבדה.
שקט, אף מחיאות כפיים.אורות כחולים סגולים ואדומים עוד מרצדים,
ושקט.
אולי לרגע הזה ייחל כבר שנים. מתעטף בגלימה השחורה ויורד.

ושוב את כמהות הקסם, כמהות הרגע כמהות היחידה לעצמך.
לא צריך כל כך רחוק בשביל זה, לא כל כך רחוק. לא כל כך. אולי,
אולי אולי.
כרגיל- רק בשבילך.