זה היה שבוע ויום אחרי שנפרדנו. אני זוכרת שדיברנו הרבה על
יציאות לבד ואיך אנשים מאוד מפחדים או שאולי מוטב לאמור חוששים
לצאת לבד. לכל מקום שתלכו, תמיד תראו זוגות, שלשות, קבוצות,
גברים ונשים ביחד או לחוד. שתי חברות מעל סלט חסה בבית קפה
מקומי, חברים מהעבר נפגשים במסעדה על סטייקים ובקבוק יין אדום,
זוגות מאוהבים ורווקים בברים. מבחינת מרבית המין האנושי, כל
יציאה מהבית חייבת לכלול נספחים מלבד אולי טיול עם הכלב או
יציאה למכולת בטריינינג ונעלי בית, כל מקום אחר שמעורבים בו
אנשים נוספים, הוא פשוט מוקצה. לצאת לבד? נפלתם על הראש? מה,
אין לי חברים בעולם הזה, האם אני כל כך גלמוד ומסכן שאין לי עם
מי להסתובב? לצאת לבד זה פשוט לא מקובל. זה מוזר, תימהוני.
בודד.
אבל יש משהו בלצאת לבד, יש הרבה תעוזה ובטחון עצמי בלהיות
מסוגל לשבת עם עצמך וליהנות מארוחה טובה במסעדה, בכוס קפה של
תשע בבוקר או חמש אחה"צ, בשעה על הבר. אתה וכוס הבירה. לשבת
ורק להתבונן. לתוך חיים של אחרים, לתוך החיים שלך. פתאום כל
דבר נהפך לתהייה, למחשבה. מה כבר רציתי? לשבת בשקט עם עצמי אבל
עם עוד אנשים מסביב. הרי אפשר להיות מוקפים בחברים ועדיין
להרגיש בודד. אז למה לא לצאת לבד ולהרגיש מיליון דולר?
אז אזרתי אומץ.
שישי בערב, אחרי מקלחת, חמושה בג'ינס וסטרפלס שחור, הופ, לסדר
את השיער, בושם זה מאסט. כאילו הכול רגיל בעולם. בדרך שמעתי
דיסק שהכנתי מבעוד מועד, אין כמו הכביש הפתוח בלילה. האנרגיות
באוויר, כל הערוצים פתוחים, הכול אפשרי. הלילה זה אני עם עצמי,
יואו, אנחנו הולכים להשתגע ביחד, אני, עצמי ואנוכי. בהתחלה
חשבתי להשאיר אותן בבית, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, לכל מקום
שהלכתי אני הלכו אחרי עצמי ואנוכי. כשנכנסתי לאוטו הן הסתכלו
עליי במבט של הילד ששכחו אותו בבית, שה תמים. מול מבט כזה אי
אפשר לעמוד, אז אמרתי להן: יאללה, קפוצנה לאוטו וניסע.
תחילת הבילוי מתחילה בנסיעה. התחושה המשכרת של ההגה בין
הידיים, החלון הפתוח, כשברקע מתנגנת מוזיקה שאני בחרתי ולא
נבחרה בשבילי בתחנת רדיו משוללת אובייקטיביות שהולכת עם הזרם,
רק מה שאני רוצה לשמוע, בלי הפתעות מהכיוון הזה, תודה רבה.
הדלקתי סיגריה ויצאתי לדרך.
הגעתי לעיר ומצאתי חניה די מהר, ירדתי במורד הרחוב, אמרתי שלום
לדורמן, עליתי במדרגות והגעתי. הדרייב להגשים את המטרה גרם לי
למצב רוח מרומם, אין עליי, איזה מלכה אני היום. מלכה בג'ינס
וסטרפלס, עם כתר דמיוני על הראש ושרביט בדמות ארנק עור שחור,
באתי לכבוש את הלילה.
ואז נכנסתי לבר. בה בום, הרגשתי קצת מוזר, כאילו כל העולם כולו
יודע שאני כאן לבד. בודדה, עצובה, גלמודה, אפרורית, נטולת כל
ידיד ורע בעולם, מה שכמובן לא היה נכון בעליל. חברים שלי
הסתובבו ברחבי העיר, אבל אני החלטתי - היום אני לבד ויהי מה!
אולי רק אתחיל בבירה בקטנה ואצטרף אליהם אם יהיה ממש משעמם.
היי, הכול פתוח. מול עיני עמדה המטרה, לצאת לבד זה לא נורא!
המארחת נתנה בי מבט מתנשא מהול ברחמים, הסתכלה מסביב במבט בוחן
ושאלה אותי כמה אנחנו, השבתי לה שבינתיים, שקר לבן התגלגל מפי
בקלילות, זו רק אני, היא הובילה אותי לתוך הבר ואמרה שכרגע קצת
עמוס, ובנימה מאוד לא מזמינה הוסיפה שאני מוזמנת להסתובב.
נכנסתי בצעד חצי מהוסס חצי בוטח והתקדמתי לקצה הבר. כמה דקות
עברו עד שהתגברתי על המבוכה הראשונית והזמנתי בירה וצ'ייסר. לא
היה לי מקום על הבר אז עמדתי. זה היה קצת מבאס, כי כשאתה יושב
אתה פחות בולט, יש לידך כוסות וכסאות עם מעילים ותמיד יש מישהו
בשירותים, ככה שעד שקולטים שאתה בעצם לבד, כן, כן, לגמרי לבד,
לוקח זמן, אבל כשבחורה עומדת לבד, בבר, עם בירה וצ'ייסר...
טוב, אתם יודעים איך זה. אז שתיתי את הצ'ייסר ונשארתי עם
הבירה.
תוך 29 שניות בערך אחד מהנוכחים קם ממקומו והורה לי עם ידו
לשבת במקומו. התפדחתי עד כלות נשמתי. זהו, עכשיו זה ברור כשמש
לכל העולם - הבחורה הזאת כאן לבד. לגמרי לבד. שישי בערב והיא
בבר לבד. פתאום התחלתי לחשוב, מה יחשבו עליי? למה שבחורה תצא
לבד? איזה סוג של בחורות יוצאות לבד מהבית ויושבות בברים?
איזה? האם איבדתי את שפיותי, מה, אני לגמרי מפגרת?
התיישבתי בכל זאת. אמרתי לעצמי שאסיים את הבירה ואלך. חברים
שלי פה בסביבה. אני אתעסק בינתיים עם הטלפון, אולי ככה יחשבו
שפשוט הקדמתי, מה שלא מאפיין אותי בכלל, ואוטוטו, ממש אוטוטו
חברים שלי מגיעים להציל אותי מהבור הזה שחפרתי לעצמי.
אבל אז פנה אליי הבחור שישב משמאלי.
איזו נפילה.
פניתי לעצמי באסרטיביות, חייכי אליו, לחצי את ידו, קשקשי איתו
קצת ואז, סיימי את הבירה ולכי. זהו, זו התוכנית. בשום אופן
אסור לך לפתח שום דבר מעבר לסמול-טוק. שום דבר, את הבנת?
מזווית העין אני רואה איך הברמנית מסתכלת עליי בחיוך, לה זה
בטח לא חדש. זהו, אני הזונה של הבר. רק לפני שבוע וחצי ישבתי
פה עם חבר שלי, מאוהבים לגמרי עד מעל הראש, מבסוטים מהחיים,
מסטולים מחיבוקים, העפנו את הבר בחיוכים, קיבלנו כל כך הרבה
אהבה מהסביבה. הכול היה טוב ויפה ומדהים ונקי וטהור ומושלם.
הכל. העולם היה שלנו, כבשנו אותו, תקענו את הדגל בראש ההר, אף
אחד ושום דבר לא יכול היה עלינו. ועכשיו אני פה, הזונה של הבר,
יושבת לבד, שותה בירות עם איזה זר שמתארח במלון. נגעלתי
מעצמי.
לא עשיתי שום דבר רע, אבל עדיין, אם הייתה מולי מראה עכשיו,
היא הייתה מתנפצת מהגועל. פתאום הכול נראה כל כך אחר. כל עניין
היציאה נראה לי אדיוטי ומטופש. הסתכלתי על הזר הזה שהביט בי
במבט מרוגש והרגשתי הכי מטונפת בעולם. כל ההתלהבות ירדה לי
במכה. ישר חשבתי על הזקן שלי ותהיתי מה הוא עושה עכשיו ושאם
הוא היה רואה אותי כאן מדברת עם מישהו אחר הוא בטח היה שונא
אותי בלב, הוא היה נשרף מקנאה, נטרף מגעגועים, וזה לא עשה לי
טוב אפילו לא לרגע אחד. רציתי להקיא את עצמי מתוך הגוף שלי.
בתוך כל המחשבות האוזן שלי קולטת את הזר מדבר ואני עם עצמי
מתפללת לאלוהים, רק בבקשה תעשה שהוא לא יבוא לפה עכשיו. איכשהו
הצלחתי לשכנע את עצמי שאני לא בוגדת, אולי רק בלב שלי, שלא
מוכן להרפות, הרי אחרי הכול נפרדנו ואני באמת ובתמים לא עושה
שום דבר רע, מותר לדבר עם זרים. רק לדבר.
הזר משך אותי לתוך העולם שלו ונסחפתי לשיחה. אני לא יודעת מה
יש בי שגורם לאנשים לשפוך את הלב ואולי האווירה והאלכוהול
שחררו אותו לחלוטין והוא נפתח לפני לגמרי. מפה לשם מדובר בבחור
בן 44 גרוש טרי שגילה שאשתו בוגדת בו עם חבר טוב אחרי שעברו
לכפר קטן בצפון. סיפור חיים שנדמה כאילו נתלש מתסריט הוליוודי
נדוש. הרגשתי בסרט. רבאק! מה זה החרא הזה? חשבתי לעצמי, בגיל
ארבעים וארבע לקום ולפרק משפחה? בגיל ארבעים וארבע, אחרי
שלושים שנות חברות, להרוס אמון? איזו עזות מצח. נתקפתי חרדה
וחמלה, כאב לי על האיש הזה, הזר עם העיניים הטובות שהראה לי
תמונות בפלאפון של הילדים ואשתו, שאמר שכל מה שקרה לו זה פשוט
חרא בלבן, צחקנו שזה משפט של מבוגרים ואז הוא אמר שוב - חרא
בלבן, זה מה שזה. שהוא אוהב את אשתו ועכשיו הם גרושים וזה ממש
אבל ממש חרא בלבן.
כחשדנית ראשית, כמובן שחלפו בראשי מחשבות שהוא מחרטט פה את כל
העסק, שהכול מצוץ מהאצבע בשביל לגרום לי לרחם עליו ולסיים את
הערב בכפיות. אבל משהו בעקביות שלו, בדרך שבה סיפר את הסיפור,
משהו בתמימות ובחמימות שלו ובעובדה שאני מחשיבה את עצמי לשופטת
אופי לא רעה בכלל, משהו בכל זה גרם לי להאמין לו. העובדה הייתה
שהוא היה ג'נטלמן מושלם, לא סליזי ולא נמרח ולא הייתה לי שום
סיבה לא להאמין לו. אז האמנתי לו. והקשבתי לו. ושתיתי עוד
צ'ייסר.

אז הנה אני יושבת עם הגרוש הטרי וחושבת על הגרוש שלי. חמש שנים
מפרידות בינם בגיל. ועדיין, עולם ומלואו מפריד אותם. האחד מפרק
משפחה, השני מת למשפחה. לאחד ארבעה ילדים, לשני אין אפילו זרעו
של זרעון שנובט אי שם ברחם כלשהו. אולי בעולם מקביל הם יכלו
להיות חברים. מה יש למבוגרים שנמשכים אליי, לזה אין לי תשובה.
אולי דרכו של היקום, אולי אין סיבה, אולי ואולי ואולי... מתי
הערב הזה נהיה כל כך כבד?
הרגשת הטינופת החלה להתנער ממני, הרגשתי שאולי, רק אולי מישהו
מלמעלה שלח אותי לדבר עם הזר, לעודד אותו, לרומם את רוחו.
להוציא אותו לכמה שעות מהעולם שלו. הרגשתי טוב עם עצמי. באמת.
לפעמים אנשים צריכים רק שיקשיבו להם. לא ברור לי למה הייתי
צריכה לאבד את אהבת חיי בשביל זה, אבל אם זה מה שנגזר, אז זה
מה שנגזר. העובדה היא שאני יושבת פה בבר עם זר-לא זר ואהובי
יושב איפשהו, רק אלוהים יודע איפה ועם מי ואולי חושב עליי
ואולי לא. אולי גם הוא בשיחה עם מישהי אחרת. רגע של עצב. מישהי
אחרת? הגופה שלי עוד לא התקררה והוא כבר עם מישהי אחרת? ישר
חשבתי על ההוא מהסיפור של הג'ק, שנתקע עם הרכב באמצע כביש שומם
וחיפש ג'ק לתקן את הפנצ'ר שלו. במרחק הוא ראה בית ובתוכו אור,
כשהלך לעבר האור התחיל לחשוב, אולי אין אף אחד בבית? ואם יש
אולי הם לא ירצו לתת לי את הג'ק? וככל שהתקדם כעסו רק גבר, למה
שלא יתנו לי את הג'ק? למה לא לעזור לבנאדם בצרה? כמה רוע יש
באנשים! חשב לעצמו איש הפנצ'ר. אני אגיע לבית ואראה להם מה זה!
איך הם מעיזים לא לתת לי את הג'ק? צחקתי. די למחשבות.
מפה לשם, השיחה קלחה לה והרגשתי איך הזר מתאהב בי. אוי לא. לא
לזה כיוונתי. ממש ממש לא. הוא הציע שנצא לסיגריה ואני קצת
דחיתי את היציאה מהבר כי לא רציתי לצאת איתו. כלומר, לא היה לי
אכפת לצאת איתו לסיגריה, כי מתתי לעשן, אבל הרגשתי לא נוח עם
העובדה שנכנסתי לבד והרי כל העולם כבר יודע שהיום אני בחורה
בודדה, אומללה, גלמודה, אפרורית, זנותית שפוגשת גברים בבר
ומתחילה לדבר איתם ועכשיו גם יוצאת איתם לסיגריה. בסוף כבר
רציתי ללכת, התחלתי להתעייף וכל הדיבורים האלה על אהבה,
חברויות, בגידות ומה שבינם רק גרמו לי לחשוב עוד על זקייני'לה.
הכול עוד היה טרי, הייתי בשלב של טרום געגוע, באפאטיות. זו
התחושה שבאה קצת אחרי הכעס ולפני והבכי. הבכי האמיתי על
האובדן, הבכי שמגיע שבועיים שלושה אחרי הפרידה, הבכי שמגיע גם
שנה אחרי, כשאתה נזכר בדברים הטובים ומתכווץ בגעגוע, נשרף
בקיבה. בקיצור, הייתי בתחושה שעדיין שום דבר לא סגור. למרות
שהכול היה סגור ומנוי וגמור ואללה הוא וואכבר, אבל עלינו אבד
הכלח.
אז ביקשתי חשבון, הוא הציע לשלם ואני סירבתי, רק זה חסר לי,
להיות אחת מהבחורות שיוצאות עם עשרה שקלים בכיס מהבית, נותנות
לזרים לשלם עליהן וחוזרות עם העשרה שקלים בכיס הביתה. אותי לא
קונים בכסף, חביבי. יצאנו מהבר. עכשיו הרגשתי הכי אבל הכי
שרמוטה זנותית מזדיינת עם חוטיני נמר ואזיקים מפרווה בתיק,
שיש. רק חשבתי מה חושבים עליי ואיך הברמנים כבר מדמיינים אותי
בדוגי סטייל ואיך הזר משחיל לי ואני צורחת. עישנו סיגריה בחוץ
והוא ליווה אותי לרכב. עוד קודם הוא נתן לי את מספר הטלפון
שלו. עכשיו ביקש ממני, אם אני רוצה ורק אם אני רוצה, לשלוח לו
ס.מ.ס, רק שידע שהגעתי הביתה והכול בסדר. הייתי על סף שבירה,
הזקן שלי תמיד דרש ממני לשלוח ס.מ.ס שהגעתי. תמיד, לא משנה מה
יקרה בינינו הוא היה אומר, לשלוח ס.מ.ס כי הוא דואג. גם כשהוא
כועס, הוא דואג. גם אם נפרד, לשלוח ס.מ.ס, בזה אסור לשחק.
בלילה שרבנו וכנראה גם נפרדנו לא התקשרתי ולא שלחתי לו ס.מ.ס,
כלום. מבחינתי היו לי נסיבות מקלות וחשבתי שאם כל כך אכפת לו
שהגעתי הביתה אחרי המריבה הנוראית הזו, הוא יכול להתקשר לבדוק.
הוא לא התקשר ואני לא שלחתי ס.מ.ס, מניאק וזונה. זוג לתפארת.
בום, חזרתי למציאות. הזר הוסיף שאם אני שולחת לו ס.מ.ס הוא
יידע שזה בסדר מבחינתו להתקשר אליי בהמשך ולרדוף אחרי. לא
אוהבת את המילה לרדוף, אני, אישית לא מאמינה בלרדוף אחרי
דברים. האוטובוס עבר? לא נורא, יבוא אחר. למה להיות כל הזמן
במרדף? כל הזמן באטרף? כל הזמן לרוץ. מחבר לחבר, מעבודה
לעבודה, כל הזמן לחפש את מה שאין בידיים וברגע שיש לך אותו,
לרוץ לחפש משהו אחר. לרוץ לרוץ לרוץ... מעייף משהו.
הוא הסתכל עליי במבט אוהב, לא נבהלתי. זה קורה. מחר זה יעבור
לו. עישנו עוד סיגריה ליד האוטו הוא שאל אם אני אתקשר ואני
אמרתי שכן. רק לא אמרתי מתי. בלב ידעתי שאני בטח אף פעם לא
אתקשר אליו. אולי עוד כמה שבועות או חודשים, רק לראות שהכול
בסדר איתו ושטוב לו בחיים. אבל אז חשבתי שזה ממש דבילי להתקשר
אחרי כמה חודשים לאיזה זר אחד שהעברת איתו ערב בשיחה, שאתה
אפילו לא מעוניין בו, רק לראות שהכול בסדר איתו וטוב לו בחיים,
מה אני, אימא שלו?
כשהגעתי הביתה גיליתי שהמסך של הפלאפון שלי נשרף, כנראה נרטב
בגשם וגם ככה אני לא יכולה לשלוח ס.מ.ס, אפילו אם הייתי רוצה.
זה גרם לי לגחך, כי, מבחינתי, זו הייתה דרכו של היקום לסגור את
הערב הזה.