כלל לא ביקשתי להתמסר
עד אבדון,
ומיד לנטוש
בחרפה דמומה.
לחוות איך כל געגוע
פוער חללים
בתוך עורי הסדוק.

אני שוב נסוגה
אל זוועותיי
המוכרות.

ואני מצטערת
אהוב שלי,
זה רחוק ממני
ביחידות אינסופיות
של שנות אור
ואינני יכולה עוד.

ואיך אגרום לך לחבק חזק
כמו אתמול ישן?
לא אוכל לגשש
מבין האופל העצום
ששורר על כתפיי
הכבדות.

פעם הייתי
רוקדת לך במחולות משכרים,
האם גם אתה מתגעגע
עד כלות?
כששרתי לכבודך מנגינות פז
בעיניים מהופנטות
ושלמות בתולית.

היית מברך אותי
בטפטוף גואה,
אלף גוונים צוחקים של זריחות.
והייתי מודה לך
בבכי שטוף-חלומות.
כי היינו אחד,
מהולים זה בזו
כמו שמים זכים
או קסמים תמימים
של קדושה.

מדוע נסוגתי מבין עננים ורודים
אל מורד מדרגות מתכת חדות?
היום בצורת סופנית
מצהיבה עולמות שלמים,
ואפילו אז
לא מתאדות הדמעות מעל לחיי.
תמצית ריחות-מרחק  
וקמטי צער שכוח,
כמו מעגלי מערבולת צרופים.

הכול כאן ההפך
משלמות שכינתך.

חכה עד קץ
ליד שאריות עמומות
שנותרו לי באוויר.
או שתצרח לי אהבה
מתוך שופרות
בערב חג יהודי.

אולי התקווה שלך
מספיקה לשנינו.

ולא ידעתי
שאפשר להתגעגע חזק
למישהו כלכך קרוב...



21/05/06
לאלוהים ולעצמי וזה...