[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוקסנה פושקין
/
מעבר לאמונה

תכריך של שקר עוטף את גופי העירום, שאני נהנית להביט בו יותר
ויותר. הוא לא מביט בו, לעומת זאת. בחושך אני מרגישה את
מבוכתו, את הבושה שמציפה אותו, את ההתנגדות שבשקט המתוח שנמתח
מעלינו כמו אריג גס. ודאי מאדים מבושה על הגניחות שלי, לפי חום
גופו אני יודעת. הוא מסור לתפקידו ואין אף פירצה של חטא
במעשיו. הכול לפי ההלכה. מאיפה נשלחתי, אינני יודעת. החטא ממלא
את גופי מבפנים, בטח אתפוצץ לבסוף. אך מיהי אני, הנערה שבמראה
או הנערה המביטה בה? קשה לי להבדיל מזה כבר. ואני תוהה מדוע
אסורה ההנאה שבמעשה. מדוע יש אך ורק פרו ורבו ולא תשוקה.
התשוקה נחשבת לחטא... והחטא הפך לתשוקתי. מביטה בו בבוקר מניח
תפילין ומחשבות אסורות ממלאות את ראשי והזעם שלי כלפי עצמי
מגיע לנקודת רתיחה, מדוע דווקא אני לא יכולה להיות לאישה כנועה
וטובה, גאווה לבעלי ולבית הוריי. אך החום והרטיבות בין רגליי
מניסים כל רגש אחר. מה קרה לי, כחיית השדה המשתוקקת לרעות עד
אינסוף ומסרבת לשוב לחווה. אני נזכרת בפעם הראשונה, בלילה
הראשון. החושך והשקט חד הם, חשבתי. בזהירות הסיר בגדיי מעלי,
ללא כל רגש מלבד עדינות במעשהו, נזהר להרגיש דבר מה אסור. ואני
כבר אז ידעתי שדבר מה אינו כשורה שהרי גופי נרעד ולהט וחשתי
בחושך את מבטו המבוהל מעט, נבוך מחוסר צייתנותו של גופי. אך
כבעל מסור וטוב המשיך. הירגעי, לחש. לא אכאיב לך. וודאי לא היה
פוצה פיו לו ידע שדברי שקר העלה על שפתיו, אך איש מאיתנו אינו
מסוגל לתפוס שהבטחות הם מילים שיתפוגגו מוקדם או מאוחר יותר,
יחד עם תחושת המחויבות שטמונה בהן. צרצר שר מתחת לחלון. צינה
קלה של תחילת הסתיו חדרה מאחורי הוילון הכבד. וחשבתי, הנה מגיע
הרגע שיהיה עליי לכבוד לציית. ידו רעדה קצת, הפעמים הראשונות
הן שמעניקות לנו את החסד הגדול מכולם, הגילוי שבדבר מה חדש שלא
ישוב להיות כזה. לשגרה יהפוך הוא, לתנועות שחוזרות על עצמן שוב
ושוב, מי יודע מדוע ולמה. תחושת החובה תאפיל על כל רגש אחר.
והייתי ערומה לפניו, כחווה בפני אדם, ובחושבי זאת עלה בראשי
ריח התפוחים שאמי נהגה לקלף לנו בילדותנו, קול צחקוק עלה
מגרוני. הוא קפא במקומו. סליחה, לחשתי. הס, תני לו לעשות מה
שעליו לעשות, לשם כך התכנסנו, לשם כך קרא "מקודשת לי" ורקע
ברגלו על הכוס שנשברה לרסיסים, לא תשוב להיות עוד כוס אלא
שברים חדים של זכוכית שיפצעוך אם לא תיזהר. זה דבר רציני עד
מאוד, לחש בחומרה. החומרה החדשה הזאת בקולו העלתה חיוך על
פניי, חיוך שלא ראה, לא כי לא הופנה אליו, אלא כי לא היה בידו
לראות בעלטה ששרה כעת בינינו. סלח לי, בעלי, לחשתי. ואז הרגשתי
בדבר מה קשה וגדול בין רגלי, וההתרגשות הציפה את ליבי כשיטפון
המעלה הכול על גדותיו. מישהו צפר מחוץ לחלון. הפנתי את מבטי,
מדוע כה כבד הוילון בחדר השינה, תהיתי, אף על פי שידעתי את
התשובה. ולפתע, ללא כל אזהרה, פילח כאב חד בין רגלי. זעקה קצרה
נפלטה מבין שפתיי, וידו כיסתה את פי, גם בחדרי חדרים יהיה
עלינו לחשוש, חשבתי בבעתה, גם בביתנו שלנו. הוא נע וזע בתוכי,
שולח גלי כאב, אגלי זיעתו צונחים על לחיי, כדמעות שלא בכיתי.
ולמרות שקרע משהו בתוכי, הרגשתי גם רטיבות חלקלקה שגרמה לי
לרצות שימשיך עוד ועוד. לפתע יצא ממני, הסיר ידו מפי. התנשם
בכבדות, ניגב מצחו. אחרי כמה דקות של התנשמויות שקטות שבקעו
משני גרונות חזר ועמד לחדור אליי שוב. איברו הקשה עדיין ניסה
לפלס דרכו למקומו החוקי, והתחכך בי. אחוזת התרגשות החנקתי
גניחה, אך כששב ונכנס בשעריי הרגשתי תחושה מוזרה מציפה אותי,
שלא חשתי כמוה עד כה. גלי חום עלו בין רגלי, תחושה נעימה
ומעלפת שהתגברה ככל שאיברו חקר את הפנים שלי, ולפתע איבדתי
שליטה על עצמי. השקט נבקע מקול גניחותיי שלא עלה בידי להשקיט,
התכווצויות נעימות תקפו אותי, עונג שכמוהו מימי לא חוויתי. ידו
שוב כיסתה על פי, מדוע זה מבוכתו כה גדולה, תהיתי, מעולפת
למחצה מהתחושה בין רגליי, מהעוצמה שבה כיסה על פי. ולפתע נשפך
משהו חם מאיברו בפנים והוא יצא ממני, הפעם סופית. כעת את אשתי
כדת וכדין, אמר. נשק לי בטקסיות על שפתיי, ותוך כמה דקות הפנה
ראשו ממני והלאה, ונותרתי לבד עם השקט שהיה מהול במילים שלא
נאמרו, ריחפו תלויות באוויר היישר מעליי, מסביבי, געשו בתוכי.
אז ככה זה להיות נשואה, חשבתי בליבי. ליהנות כמה רגעים ולהיעזב
לשאר הזמן.
למחרת דיבר אליי, כובד הראש שבדבריו הפתיע אותי. ריח ארוחת
הערב שבישלתי, הידיים ידיי, המתכון מתכון אימי. ההנאה אינה
ממלאת שום חלק בקיום המצווה, אמר. נפניתי אליו, ניגבתי ידי
בסינר. עיניו, עומק אינסופי של חום וירוק, מופנות לרצפה, אך
דבריו בהחלט מופנים אליי, שהרי לא היה טורח לדבר לרצפה. אך מה
השוני בינינו, שתינו נועדנו להחזיק את מי שמעלינו, להיפרש תחת
רגליו ולהישאר במקום לא משנה באיזה עוצמה תרקע הרגל. בעלי..?
לחשתי. התעלם מדבריי. נבוך אני, אמר. עלינו למלא את תפקידנו
לפי ההלכה והדת, למלא את המצווה ללא כל התערבות שאינה הכרחית.
את אשתי ואני אוהב אותך. הרים עיניו סוף סוף. אך אלוקים ומילוי
רצונו קודם לכל. ויצא מהמטבח, מותיר אותי תוהה איך חודשים
שלמים הצליח להתחזות למישהו אחר, או שאני הבטתי בכיוון השני
ורק עכשיו הפנתי עיניי למבט בוחן. והבנתי לפתע שהפרטים הקטנים,
הצלי, המטבח, הסינר, הגרביים שלרגליי הם אלה שאמורים להחזיק
אותי, ולא הוא. בעלי הפך לרקע שמסביב.
לא הצלחתי לרצותו. התאווה שחשתי כאשר היינו הופכים לגוף אחד
הרתיעה אותו. נדמה היה שבימי הנידה, רק אז הייתה לו שלווה
ממני, אף על פי שניסיתי להשקיט את גניחותיי, לצנן את גופי,
להשקיט את ההתרגשות שלא הרפתה. החלתי לחטוא ולגעת בין רגליי
לאחר החודש הראשון. מעולם לא עשיתי כן מקודם, אך הקשה עליי
למלא את חובותיי כשחשתי צורך כה עז במגע אנושי שאינו כלוא
בכלוב המבוכה, הרתיעה השקטה והמתוחה. ולילה אחד כשהיה בתוכי,
חשבתי, מיהו האלוקים הזה שאינו רוצה שאגלה תשוקה ואיהנה ממעשה
האהבה? הרי אין לו מקום בינינו, בין גופינו הצמודים בחוזקה,
אין ולו פרצה קטנה לחדור בה כששני אנשים, בעל ואישה כדת וכדין
הופכים לאחד. מדוע זה חוקיו כה נוקשים? גופי שלי וגופו של בעלי
קרובים יותר משאי פעם אתקרב לאלוקים הזה. מדוע עליי לציית לחוק
שאוסר עליי להרגיש, הרי אני מרגישה ממילא, גם אם בסתר, וודאי
רואה דרך מעשיי שהתחלתי לתעב את דרכו זו ושבזה אני לה בכל
ליבי. וגם לו רציתי, חשבתי בהתרסה, מה עליי לעשות בנוגע למה
שאני מרגישה? אישה טובה אני, ממלאת מצוותיי ולא חוטאת בדבר
מלבד הרגש שמציף את גופי, ששורף את נשמתי ומלבה את ראשי
במחשבות בלתי פוסקות, בחשק שאינו מגיע לסיפוקו לעולם. וכך,
בהיסח הדעת תפסתי ידו של בעלי והבאתיה בין רגליי. יצא ממני
מיד, כממצורעת, וסתר בחוזקה על פניי. מה קרה לך, דרש בזעם.
הנכנס בך שד? אנא, לחשתי בתחינה, רוצה אני לחוש אותך. ולא חשה
מספיק את, כמעט כל לילה? דרש. רוצה אני יותר, לחשתי בנימה
מפייסת. מה זה שאשתי מתנהגת כזונה, קולו רועד מזעם. ולהרות
אינך רוצה? בוודאי, בעלי, בוודאי, אך רואה אתה - רואה אני רק
שנכנס בך השד, ושמוסיפה את חטא על פשע. כבהמת השדה שאינה עולה
על סיפוקה, ודורשת עוד ועוד. אנא, אנו בעל ואישה - אכן כך!
ואינך מתנהגת לי כאישה כלל וכלל, אלא כזונה. אלך לרב, וודאי
ייתן לי עצה טובה כיצד להשיבך לדרך הנכונה. לרב? לחשתי בבעתה.
זה מה שאמרתי, חזר. אנא, אין צורך. אני אוהבת אותך, ורוצה
להרגיש - כחיה? כך את רוצה להרגיש? אני מתחננת בפניך, הקשב
לי... אך הוא נד בראשו בחשכה. שמעתי מספיק. החטא חדר לראשך
והרעיל את נשמתך. עלינו לטהר אותך מטירוף זה. וודאי זה הוא מה
שמונע ממך להרות, הוסיף בזעם. אלוקים רואה דרך מעשייך שאין
כוונתך טהורה. ולראשונה חשבתי, הנה אנחנו שותפים לדבר אחד
לפחות: הידיעה שאין אפשרות להסתיר מאלוקים דבר. הוא רואה
דרכינו. קול צעדיו היוצאים מהחדר, נחושים בדעתם להענישני,
להותירני לבדי. גם כך אני לבדי רוב הזמן, חשבתי. והנה בעלי
לוקח על עצמו את תפקידו של אלוקים להענישני. האין זהו חטא גדול
משלי, תהיתי.
ולא שלא הלך לרב. הלך למחרת. וזה זימן אותי אליו, לשיחה ארוכה
שהעיקה על ליבי אך לא כיבתה את השריפה בליבי אלא ההפך הגמור,
ליבתה אותה. מי האיש הזה, חשבתי בהתרסה. הכיצד יעז לומר לאישה
כיצד לנהוג בגופה שלה, בגוף בעלה, הכיצד ייכנס בחדרי חדרים.
תחת כיסוי הראש מוחי רתח. דברים ארוכים ומעייפים דיבר, נזף,
הרביץ תורה בשה שתעה בדרכו, כך בעיניו ודאי נראיתי. ואני
גייסתי את כל החומרה שבי, את כל שפלות הרוח, הורדתי ראשי
לרצפה, הצטנעתי. זייפתי צייתנות שזה מכבר עמדה להתנדף, וכעת
געשה מכל פתח בגופי. התנצלתי, דמעות עלו בעיניי, ולא יעלה
בדעתו לסיבה האמיתית בנוגע להיווצרן. חשבתי על האדם שהיה בעלי
לפני הנישואים, או האדם שדימיתי שהיה, נער עדין ואוהב שהפך
לאחוז אמוק וחמור, שצייתנותו לחוקים ולמצוות עיוורו אותו
לחלוטין. ואחרי כמעט שעה בלתי נסבלת בחברת האיש הדוחה הזה
סיכמתי את הצגתי באופן משכנע ומלא התנצלויות מזויפות והבטחות
שווא ריקניות. הוא קיבל הכול כמובן, שהרי צרות מוחו לא אפשרה
לו לראות דבר מלבד מה שרצה לראות, וזה שחזרתי בי על התנהגותי
הפושעת, בעיניו, והכה טבעית, כאוויר לנשימה, בעיניי. וכשיצאתי
ממשרדו הבנתי שהותרתי חלק אדיר מאמונתי בחדר שזה עתה עזבתי,
וזה בנוסף לאמונה שנשרה ממני אתמול בחדר השינה. חלפתי מול מראה
קטנה וראיתי אישה חדשה לגמרי מביטה בי, מבטה מפוכח וקריר תחת
כיסוי הראש הכה הכרחי. באותו הלילה נכנס לחדר השינה ואחז בידי.
נאמר לי שהתחרטת, אמר בקול רך, כמוהו לא שמעתי ממנו זה זמן רב.
קולו היה מלא חמלה, עיניו טובות, ועלה בדעתי שהחרטה צריכה לבוא
ממנו דווקא, אך עניתי בלחישה כבושה, אתה בעלי, ולך אציית. לא
לי כי אם לאלוקים את חבה בתיקון דרכייך. כרצונך, אמרתי. צל חלף
בעיניו, ולכן מיהרתי להוסיף, כמובן שכך, הלא אין הדבר נשתכח
ממני, מיהו אדון עולם ומה מצוותיו. וזה שהתערפלה עליי דעתי
הלוא שהחזירני לדרך הישר הרב כבודו. סלח נא לי על מעשיי. התרצה
והביט בי, ועלה בדעתי שאישה חילונית מזייפת עונג מהגבר שלה,
ועליי לזייף את היעדרו. דמעות עלו בעיניי כשחדר אליי, כי הנה
שורטט בינינו הקו המפריד הנורא מכולם, השקר. והכול כדי לרצות
את אלוקים, לדבריו של בעלי. מה רבה היומרנות האנושית, בייחוד
של המאמינים. הקשבתי לקול נשימותיו העולות ויורדות בחשכה, שנתו
שלווה ונעימה, דבר לא רובץ על ליבו, ומה שלמה אמונתו, ללא פגם.
שוכב לצד המפלצת שיצר במו ידיו.
חשבתי שייתכן שזה יחלוף מעצמו, שכן במקום שקודם הייתה טמונה בי
אמונה עזה ויראת שמים נפערה תהום שהלכה וגדלה, מיום ליום,
ממחשבה למחשבה. האדם שהיה אמור להיות לי לתמיכה ולמשענת הוא זה
שדחפני למעוד וליפול בכוח רב בזעזועו. בלילות מתתי למענו,
הפכתי לכלי קיבול שקט וצייתן. הכלתי אותו מבלי להראות כל סימן
לתשוקה, שסירבה לדעוך. פעמים רבות לאחר שנרדם יצאתי לחדר האמבט
ונגעתי בעצמי כדי שלא תיטרף דעתי. כל יום הבטתי מהחלון וחיפשתי
אחר תשובות שלא עלה בידי למצוא. הפחתתי מתפילותיי, כמעט ולא
נגעתי בספר התהילים. מה לי ולכל זה, חשבתי, והמחשבה היא שעוררה
בי פחד ותיעוב כלפי עצמי. כלפי חוץ הייתי האישה המושלמת לבעלי,
לקהילה, למשפחתי. מניחה את ספרי התפילה על השידה לצד מיטתי,
מיצג שווא שפעם היה עיקר חיי. הולכת לבית המדרש כראוי, שוכבת
דוממת כמקובל, מבשלת ומכבסת ומנקה, וברקע מיטשטש עוד ועוד אותו
אלוקים שפעם היה למרכז חיי, עד שייעלם כליל. ואיש אינו מבחין,
שהרי משובחת ההצגה שאני מציגה לראווה, בלית ברירה, מורדת בסתר
בכל מה שעליי להוקיר ולכבד, שהרי אם לגופי שלי אין זכות להיות
מסופק על ידי גופו של האדם שנקרא בעלי, מדוע שאמלא את כל
התפקידים שמיועדים לי בלב שלם? אני מתרחקת לאט לאט מהחיים
האלה. אני מתחילה לחטוא במחשבות על גברים אחרים, גברים שאני
לוכדת במבטי מציצים בי בגנבה, בתאווה, בחיבה, ותוהה איך כל אחד
מהם היה ממלא את המשבצת שבעלי ממלא מתוך חובה בלבד. איך היה
מרגיש כל אחד ואחד מהם בתוכי, בפנים. מנסה להפסיק לחשוב על כך
אך לא מצליחה. כורעת תחת מה שמוגדר כחטאים עמוקים, מוגדר על
ידי אחרים שאינם חיים את חיי, אינם דרים בגופי ובמחשבותיי.
המחזור שלי נעדר מזה כמעט חודשיים, ובעלי אינו יודע נפשו מרוב
שימחה. התלהבותו אינה יודעת שובע, ומשפחתנו כולן כבר בירכו
אותי שסוף סוף אני ממלאת את תפקידי כרעיה. הרופאה שלי מאשרת את
החדשות המאושרות, ואני מבלה את הימים בבכי, בכי אמיתי ואומלל
וחסר מעצורים, שהרי אני בדרכי החוצה מהמסגרת הזו והעובר הזה
יהיה עליו להיכנס היישר לתוכה. חיי איסורים יתחילו חייו, חיי
צייתנות, חיים נטולי חופש. שברו את רוחי וישברו את רוחו,
וילמדוהו כך שישבור את רוחה של האישה שתהיה לו לרעייה. ואם זו
בת, שהרי תסבול כפליים, תכרע תחת כובד שייתכן ואפילו לא תדע
עליו, רק תחוש במשקלו הכבד כעופרת. בעלי המשבח אותי כמו
שמשבחים חיה צייתנית. לילה אחד מושיטה אני את ידי, יהיה אשר
יהיה, ונוגעת באיברו. מאז ההיריון אינו נוגע בי, שהרי מילא את
חובתו ואני את שלי, ולא ידובר על כך שאני מגורה מתמיד. תחילה
חושבני לתועה מתוך שינה ומסיר בעדינות רבה את ידי. אך אני
מחזירה אותה לשם, בעקשנות, והוא מסתובב בחופזה. מה קרה? לוחש,
עדיין שבוי תחת הרושם שיצרה הצגת השווא שלי, ערימת השקרים. אני
רוצה אותך, אני עונה. אפילו אינני לוחשת. הוא מתיישב במיטה
בטלטלה. היצאת מדעתך? בקרוב תהפכי לאם ילדי, השוב פקד אותך
השד? ואני קמה בזהירות, ובדרכי פושטת את כותנת הלילה הארוכה
והמסובכת, והיא נופלת, כה קלילה פתאום תחת רגליי היחפות. לאן
את הולכת, שואל בנזיפה, ואני נוגעת במתג שמציף את החדר באור.
ויהיה אור, אני אומרת, והוא מספיק להביט בי שניות ארוכות לפני
שמליט את פניו בידיו, וממלמל לתוך כפות ידיו. אינני שומעת מה
הוא אומר, זה נשמע כתפילה, ואני כורעת על ברכיי לצידו ומתחננת
שיסיר את ידיו, יביט באשתו, יגע בה, שיחזור להיות הנער שנישאתי
לו, אך הכול לשווא. הוא קם פתאום ויוצא מהחדר, ואני נותרת
עירומה ופגיעה למרגלות המיטה. למחרת יוצא מוקדם מתמיד ולא
מחליף איתי ולו מילה אחת. ואני מבינה שעליי לעשות צעד נוסף
לקראת החיים שאני אורגת בראשי כשתי וערב זה מזמן. לא כגיבורה
עוזבת את הבית הזה ולא כקורבן. כאישה שדואגת לעתיד ילדה, שרוצה
למנוע ממנו את הצער והחושך שאליו נקלעה היא עצמה. והוא לא נאבק
עליי, שהרי אני מפלצת, חוטאת. ומשפחתי אינה משפחתי, חיי אינם
חיי, הכול הודפים אותי הרחק מהם, רחוק מהחטא המהלך הזה, ואלה
שמנסים לדבר אל ליבי נתקלים בחומה שלא יחדרו גם אם ינסו אלפי
שנים, הם אלה שהניחו לבנה אחר לבנה וחיזקוה במלט. הוא אינו
סרבן גט, ושוב אינני שקרנית. חיי נבנים לאט ובהתמדה. ישנה
אבולוציה, וישנן אורגזמות, וישנם מאכלי ים. ואני מאושרת, אני
לובשת מכנסיים לראשונה בחיי, ושערי גדל ארוך ומבריק, והגבר
שאיתי אוהב לספק אותי בעשרות דרכים שונות, ואני מחזירה לו
באותו מטבע. ואני נזכרת באותה הנערה שחטאה בתשוקה ותוהה מה היה
קורה אילולא הייתה מתמכרת להנאה. והרי חיינו כה קצרים, כה
מסובכים, כה פשוטים בעצם. כל מה שעלינו לעשות זה לאבד את
האמונה ולזכות בה מחדש. באמונה חדשה לגמרי. וילדי שגדל מאושר
מיום ליום, ואני מאושרת לצידו, שהוציאני מעבדות לחירות. הוא
גדל בתוכי בזמן שהאמונה דעכה. הכול תפס את מקומו הנכון.





סיפור זה נכתב למען ידיד שרצה בזמנו לכתוב תסריט בנושא. אין
הכתוב מייצג את השקפותיי או דעותיי האישיות בנושא באשר הן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתם לב פעם
שגרמנים נשמע
באנגלית כמו
אנשי חיידקים?



-פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/10 21:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוקסנה פושקין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה