בלאט ישבה לה אדמה
בלב שממה גדולה
יבשה וסדוקה שפתה
כהתה עינה דאבו עצמותיה
כשלו רגליה מלכת.
השמש מכה בה ברשעות.
בליבה תפילה חלום וחזון.
שיבוא יום והוא לא רחוק.
תפרח בו השממה .
שפתיה שוב יתמלאו עסיס
עיניה יראו שדות חיטה עד למרחוק.
רגליה ישקעו בבוץ .
ליבה יקצור ברינה את דמעותיה בזריעה.
ואז לפתע ממש מתוך לחומותיה.
עיניה החלו מתמלאות דמעה מלוחה.
ליבה על גדותיו ונמלא געגוע.
השמים התקדרו וליבה קרן.
עב וענן נועדו יחדיו, השמש עלה על יצועו.
טיפות מים מתוקים נטפו.
זלגו, וירדו בממטרים ופרצו בזלעפות.
הקישו בברד לא עזבו סנטימטר אחד.
האדמה או אז חייכה. פיה רווה מים חיים.
ראשה התרענן, מעייניה מלאו מים מתוקים. |