השגרה שאוכלת לי את הלב
אני לא בטוחה כבר כמה נמאס לי
יוצאת לרחוב עם רשת ביטחון קרועה, עם בטן פתוחה וראש כחול
חוזרת לדירה שוב מסתגרת בפינה עם וריד קרוע במקום עיניים
וכל הרעש שוב מהדהד לי באוזניים,
היא צועקת שהיא צריכה אותי בשתיים
כמו שתי זונות שיורדות לעיר,
מתמכרת מחדש לדיכאון, הוא כמו חבר
הוא עוטף אותי מאחורה בלי לוותר,
נהנית מכל רגע, עם חוסר הוודאות בפנים.
השגרה שאוכלת לי את הלב,
מפנה מקום לזיוני שכל כל רבע שעה.
אני יודעת כבר כמה נמאס לי,
שוב נופלת בחוץ ועפה באוויר.
עכשיו אני מחייכת, עם הלבן שבעיניים,
עם האודם האדום, מרגישה כל כך זולה. |
