יום רביעי. מערכת שעות. להכין. חשבון. עברית. גיאוגרפיה. אין
תנ"ך. אין לשון. היום יעבור מהר. הוא ממש מקווה. בתחתית התיק
הכריכים הישנים. המחברות נכנסות פנימה, קרועות ומקומטות. הקלמר
גם בפנים. אין בתוכו כלום. העפרונות זרוקים בתוך התיק. בין
הכריכים הישנים. יש גם ספרים בתיק אבל הוא לא בטוח שהוא צריך
את כולם. הוא מוציא שניים.
הוא הולך אל האקווריום. דג אחד צף על פני המים, נראה נח. הוא
עצוב, כי אף פעם הוא לא שם כשזה קורה. רק אם הוא מוציא אותם
מהמים. ואז הם עפים. עפים, עפים, עפים. ואז יש שקט. אמא אומרת
שדגים אינם עפים ושזה נקרא 'פרפורי גסיסה'. היא עכשיו בחדר
שלה, מעשנת סיגריה של בוקר. היא לא אוהבת לראות את הדגים מתים.
הוא כן. הוא אוהב לראות אותם צפים מעל המים, כאילו שהם נחים.
היא נותנת לו מכות, אבל הוא ממשיך לא להאכיל אותם. הדגים
האחרים שוחים בתוך המים. הוא עוזב את הדגים והולך למטבח. אין
לחם. הוא מחפש במקפיא. גם שם אין. הוא נכנס לאמא לחדר. היא
מטפלת בתינוק. מסך עשן חוצץ בניהם.
"אני הולך," הוא אומר. לא אומר כלום על האין לחם. היא תכעס.
היא שואלת אם לקח הכול. הוא מהנהן. היא לא רואה. שואלת שוב.
עצבנית. הפעם הקול יוצא מהפה.
"כן,"   הוא אומר.
"שהמורה לא תתקשר אלי," היא רוטנת וקולה עולה. הוא שוב מהנהן.
היא מאפרת מן הסיגריה על הרצפה. הוא צריך ללכת, אבל עיניו
עדיין נטועות באמא. היא מסירה את החיתול מהתינוק. "תביא
חיתול," היא תובעת בקול צרוד מסיגריות. הוא מתכופף ומושיט
לעברה חיתול נקי מהאריזה. היא מנקה לתינוק את הישבן עם משחה
מיוחדת. הוא עדיין עם החיתול ביד. "שלא תעיז לעשות צרות היום,"
היא מסננת וסוטרת לו למפרע. "או שעדיף לך לא לחזור," היא
ממשיכה, מושיטה לו את החיתול הישן, בלי להביט בו, ולוקחת את
החיתול הנקי.
הוא יוצא מהבית, החיתול עדיין ביד שלו. הוא זורק אותו בפח
הירוק הגדול שבכניסה לבלוק וממשיך לבית ספר. הולכים ישר.
עוברים כביש. ואז עוד אחד. עוברים את הגן הציבורי. כביש אחרון.
הוא מסתכל ימינה ושמאלה בכל הכבישים. תמיד הוא מסתכל ימינה
ושמאלה. גם כשהוא לא חוצה כביש. בגן הציבורי הוא פוגש אותם.
בכניסה אל השביל.
"דמי מעבר!" דרש הנמוך. למרות שהוא נמוך הוא גדול ממנו
בשנתיים, ויש לו הרבה כוח. הוא יודע את זה על בטוח. הוא מחטט
בכיס. הכיס ריק. הוא יודע שהכיס ריק. ובכל זאת הוא מחטט.
"אני לא מוצא," הוא אומר.
"אז אתה לא עובר," אומר הנמוך.
"אני אביא לך מחר כפול," הנמוך לא זז. השמן נותן לו מכה. הוא
מכיר את החוקים. אבל הבן זונה לא היה אתמול. הוא לא היה יכול
לקחת ממנו כסף. הבן זונה אף פעם לא שם לב. יש לו סטיפות בארנק.
היא תמיד שמה לב. ישר. אתמול היה בן זונה אחר, אבל הוא פחד
לגעת בארנק שלו. היה לו מבט מפחיד בעיניים. הוא צריך להגיע
לכיתה. אם הם לא יזוזו, הוא יצטרך לעשות את כל הסיבוב. וזה כבר
מאוחר. הוא עוד פעם יאחר ויחטוף הערה והיא תכעס, ותרביץ ולא
תתן לו לזוז מהמיטה.
הם לא זזים והוא קצת אבוד. קצת הרבה אבוד. שני ילדים מגיעים,
הם ממש קטנים, אולי בכיתה א או ב'. הם מושיטים שטר אחד ירוק,
עבור שניהם והגדולים נותנים להם לעבור. הגדולים מדברים ביניהם,
והוא מחליט לעשות את הסיבוב. אולי אם הוא ירוץ מספיק מהר הוא
לא יאחר. הנמוך קורא לו והוא נעצר. הנמוך מתקרב אליו וחברים
שלו מסתכלים. הנמוך מניח יד על שכמו. "ניתן לך לעבור בלי כסף,"
הנמוך אומר והוא מקשיב לתנאי העסקה. "אם תתפשט." הוא מוריד את
התיק. ואז את החולצה. ואז המכנסיים. ואז את התחתונים. הם
צוחקים. הוא שולח יד בחזרה אל התחתונים. "עזוב," אומר לו
הנמוך. הוא שומט את התחתונים. מניח יד על הפיפי שלו. "תרים
ת'ידיים ש'ך," אומר הנמוך. הגדולים ממש לידו. הוא שומע את
הנשימות שלהם. הוא מרים ידיים. הם ממשיכים לצחוק. "עכשיו תעצום
ת'עיניים." דורש הנמוך. הוא עוצם עיניים. הוא קפוא ומחכה
לפקודה הבאה. הוא שומע את קול הצעדים המתרחקים, וחזהו שב לעלות
ולרדת.
הוא פוקח עיניים. הבגדים שלו לא שם. במקום לרוץ לכיתה הוא
מתחיל לחפש את הבגדים בגן.  הם נעלמו. הוא הולך אל הפח זבל.
מחטט. מוציא משם את החולצה, היא רטובה ומוכתמת. הוא מצליח
למצוא גם את המכנסיים. התחתונים נפלו עמוק עמוק אל תוך הפח.
הוא מוותר עליהם אבל מזהה פיסה צבעונית. הוא מושך אותה בחוט.
זה עפיפון. הוא מוציא אותו גם כן. הוא לובש המכנסיים בלי
התחתונים. מגרד לו בבולבול. הוא שולח יד ומגרד ואז מלטף. זה
מרגיע אותו קצת.
הוא לא הולך לבית ספר. אמא אמרה בפירוש שאם הוא יעשה צרות עדיף
שלא יחזור. הוא יודע שהוא כבר עשה צרות ועכשיו הוא גם מאחר. אז
הוא משוטט ברחובות. יש לו מלא שעות להעביר. ואולי גם יותר. אמא
אמרה שאין לו בשביל מה לחזור. אולי היא לא התכוונה. אולי היא
לא תשים לב. הוא לא יודע מה יהיה. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה
אצלה.
אנשים מסתכלים עליו כשהוא הולך ברחוב. כולם מסתכלים עליו, כי
האשמה כתובה על מצחו. חרוטה. הם צוחקים. הם מצביעים. הוא הולך
בצל, נדחק לשוליים, הכי קרוב לגדרות שאפשר. הוא מגביר את קצב
ההליכה ועובר לריצה, כבר לא שם לב לאן רק ללכת, לא לעצור. שלא
יסתכלו עליו. שלא יצביעו. הוא חצה הרבה כבישים, ולא זכר מתי
הפסיק להסתכל ימינה ושמאלה. רק קדימה. הוא מגיע אל הים. הוא
בכלל לא יודע איך הוא הגיע לכאן. בכביש של הים היו המון
נתיבים. המון, והוא הצליח לעבור אותם. זה שימח אותו מאוד.
הוא מתיישב על החוף, רעב. הוא מוציא את הכריכים ששמר מהתיק.
הבן זונה לא היה אתמול, אז היא לא בישלה. היה בן זונה אחר. אבל
היא רק הסתגרה איתו בחדר שלה. היא לא בישלה בשבילו והם עשו
קולות מפחידים. אמא אמרה לו להפסיק לדבר שטויות, אלו קולות של
אנשים נהנים. אבל הוא לא מאמין לה כי תמיד היא משקרת. הוא
מוציא את הכריך מהניילון, חסר סבלנות. יש עליו כתמים
כחולים-ירוקים. הוא קורע את הלחם בגסות עם השיניים. גם יום
קודם הוא לא אכל. עד הערב הוא הצליח לעצבן את אמא שלוש פעמים
והיא שלחה אותו לישון לפני הארוחת ערב. אבל הוא חכם, הוא הוציא
את הכריך השני, גאה בעצמו. בשלישי הוא נעצר. צריך לשמור.
הוא לא שבע, אבל הוא מתמלא במרץ חדש. הוא רוצה לשחק בעפיפון
ולא מוצא אותו. הוא הופך בבהלה את התיק. התכולה נשפכת החוצה.
ספרים. מחברות. עפרונות. חיתול של התינוק, מהטיול שהם עשו פעם
ואמא נתנה לו לסחוב. וגם העפיפון. הוא נרגע.
הוא רץ על החוף. מושך בחוט. העפיפון נותר על החול והוא עדיין
רץ ראשו מוטה לאחור לשונות משתרבבת מפיו. הוא מחכה להתרוממות
המופלאה באוויר ולמטס השמימי של העפיפון שלו. הוא רוצה לעוף,
כמו הדגים וכבר אין לא אוויר. העפיפון יצר פס על החול אך עדיין
לא התרומם. הוא נעצר. הוא בועט בו מרחיב את הקרעים שהיו בו.
עכשיו מגרד לו גם בבטן, איפה שהחולצה רטובה ונדבקת לו לגוף.
הוא ממשיך להכות בעפיפון.
"הי, ילד מה אתה עושה?" איש אחד צעק אליו קצת מרחוק. הוא נבהל
ורץ משם. בלי להסתכל לצדדים. רק ישר. הוא רץ ולא זכר איפה היו
החפצים שלו. ובכל זאת הוא רץ. עד שרגלו נתקלה בבקבוק ירוק שהיה
חצי קבור בחול. הוא נפל, פניו התמלאו בטעם של חול. הוא הביט
במכשול. הצבע שלו מזכיר את הירוקת שבאקווריום אחרי שלא מנקים
אותו הרבה זמן.
ידו נשלחת לשלוף את הבקבוק, והוא מרים אותו. כל מיני דברים
צפים בתוכו, הוא מריח אותו. בטוח שזה השיקוי הפלאים שחיפש. הוא
מרגיש בר מזל, ועובר לישיבה. הוא מסתכל קדימה אל המרחב הכחול
האינסופי. אין היסוסים. זה הזמן לעוף מפה. הוא גומע בשקיקה את
השיקוי. הטעם מריר, והנה, זה עובד. הוא עף באוויר ונעלם. נעלם.
נעלם.