הוא הסתכל אליי בעיניו הכחולות
עצובות ולמודות ניסיון
מבקש שאציל אותו מהעולם אבל בעיקר מעצמו
ואני אמרתי לו- "קח כלב!" אני אמרתי...
הוא חייך
"זה ירחיק אותך מכל החרא", אני הוספתי
והוא מוסיף ומחייך
רוצה נורא להסביר עד כמה זה בלתי אפשרי
שהוא מכור...
אבל מבין שאני לא אבין
"אתה תוציא אותו שלוש פעמים ביום, יהיה לך למי לחזור הביתה!"
"אבל אין לי חצר" הוא אמר לי ואני הסברתי שזה בסדר,
שבשביל זה הטיולים.
"סבלנות" הוא אומר לי, כדי שהמגדל לא יתמוטט לך.
ואני מסתכלת היישר לתוך המבט הכחול העצוב שלו ושואלת אחר נשימה
-
מה  הכי חשוב לך עכשיו?
החיוך עונה לי מתוך אמת מוחלטת
- חופש, נחת
לשבת במקום פתוח, כזה שאין בו חלון שדרכו ניתן לראות את
הכוכבים בלבד
ולכתוב
זיכרונות.