השקיות של הסופר היו כבדות כשניסיתי להיכנס לדירה שלי לא
הצלחתי להחזיק אותן וגם למצוא את המפתח ואז גם הטלפון מהבית
צלצל. "רגע" צעקתי אליו. הורדתי את השקיות לרצפה והגביע של
הגבינה התגלגל על הרצפה. לפחות מצאתי את המפתח ופתחתי את הדלת,
דחפתי את השקיות פנימה ורצתי אל הטלפון, עד שהגעתי המטלפן כבר
התייאש. לא נורא, מי שרוצה ימצא אותי בפלאפון.
חזרתי אל השקיות וחשבתי על הענבים שמחכים לי. אני מתה על ענבים
ולמרות שזו תחילת העונה, והם עדיין נורא יקרים לא היה אכפת לי
וקניתי מארז שלם. הפלאפון שלי צלצל. אמא. סיננתי אותה. הכנסתי
את המוצרים למקרר, חלב, גבינות, חומוס, נקניק. בשר למקפיא.
השארתי חבילה אחת של שניצלים בחוץ, עוד מעט אני אטגן אותם. שוב
צלצול. הפעם זו היתה צאלה. עניתי.
"איפה את? אנחנו מחפשים אותך כבר שעות"
"הייתי בקניות, הרגע חזרתי" אמרתי וחיפשתי את השלט של המזגן.
איזה חום.
"הילה בבית חולים" אמרה צאלה.
"מה קרה לה?" המזגן התחיל לעבוד ואני הרגשתי משב של רוח קרירה
ונשמתי עמוק.  
"מצאו לה גידול בראש. רוצים לנתח אותה"
מה עכשיו גידול? מה ניתוח?
"היא ברמב"ם" מה חיפה עכשיו? עד שאני אגיע לשם ייקח באמת שעות.
"את באה?"
"נו, מה, יש לי ברירה?" שאלתי. ניתקתי את השיחה וחזרתי אל
השקיות. את הירקות סידרתי במגירה שלהם. את הפירות מיינתי חלק
הנחתי בקערה הגדולה על שולחן האוכל בסלון ואת היתר הכנסתי
לקירור. לקחתי אשכול ענבים ירוקים ויפים, שטפתי אותם עם סבון
ולקחתי אותם לסלון שכבר היה קר. בהיתי בקיר שמולי. הילה.
גידול. הילה. שנה שעברה היו לה כאבי ראש, וכל שיחה איתה נגמרה
בתלונות על הראש עד שרציתי לחנוק אותה. אמרתי לה לכי תיבדקי.
והיא בסדר בסדר. ועכשיו פתאום גידול. ניתוח. בית חולים.
הענבים נגמרו ואני הלכתי אל חדר השינה שלי, שהיה מסודר ונקי
כיאה ליום חמישי אחרי שהעוזרת תיקתקה אותו. החלפתי בגדים, שמתי
ליפסטיק וקצת אודם שלא יראו שאני חיוורת. הורדתי כל מה שהיה על
העיניים, שאם יהיה בכי לא יהיו סימנים מחשידים. משם עליתי על
איילון צפון. כביש החוף. רמב"ם. חנייה. אין. חניתי בסוף העולם
העיקר להגיע. הילה.  
כשהגעתי לבית חולים, כולם היו שם, צאלה, איילה, אמא, אבא, עידו
בעלה. הילדים שלה לא היו. הם ישבו במעגל לא מתמטי ובמרכזו היתה
מיטה ובתוכה, שכבה אישה. היא נראה קטנה פתאום, וחסרת אונים -
אחותי הבכורה. השניצלים, השארתי אותם על השיש בסוף. לא נורא.
"יעלה" היא שמחה לקראתי ואני בכלל לא שמחתי לראות אותה. היא
היתה חיוורת נורא, וחלשה.  
"מה הפרוצדורה? מה עושים לך?" הילה משכה בכתפיים ועידו אמר
שהרופאים שמו אותה כרגע בצום, והם עדיין מתלבטים אם הניתוח
חייב להיות מיידי או שעדיף לחכות איתו.
"אם לא צריך לפתוח את הראש, אז מעדיפים לדחות" הוא אמר.
"ומתי יחליטו?" שאלתי. שוב אין תשובה. מחכים לרופאים. הזזתי את
המבט שלי על פני החדר המצ'וקמק שבו היא שכבה ועל פני האנשים
העלובים שיושבים בו. פנים באדמה. ודממה, כאילו אנחנו כבר
בשבעה.  
"אני לא מבינה אני לא אמרתי לך לקבוע תור לראות מה הסיפור של
הכאבים?" צעקתי על הילה. "איזה חוסר אחריות. ואתה" העברתי שוב
מבט על פני הנוכחים ואת הקרבן הבא מצאתי בקלות יחסית. "איך אתה
לא גררת אותה לבדיקות, אה?"  פניתי לעידו. הוא בעלה. ההורים
שלי מסרו לו אותה כדי שיטפל בה. אז שיעשה את העבודה שלו. הוא
קיבל אישה בריאה המינימום שישמור עליה באותו מצב.
"בואי נצא קצת" צאלה לקחה אותי מחוץ לחדר אל מרפסת קטנה
שהשקיפה אל הים. "יעלה, הילה צריכה את התמיכה שלך. אל תכעסי"
היא ביקשה שאשאיר את הציניות והמרירות בתל אביב. אבל אני לא
השארתי כלום בתל-אביב, חוץ מהשניצלים על השיש שיסריחו לי את
הבית כשאחזור אליו.
"מה לא תכעסי? האישה הזאת ראבק, אישה בת שלושים וארבע, יש לה
ילדים. יש לה אחריות. למה היא חיכתה עם הבדיקות? מה נסגר
איתה"
"את מכירה אותה, היא חשבה שזה סתם. לא רצתה לעורר עניין."
"אז עכשיו היא לא מעוררת עניין" הפלאפון שלי צלצל. עמוס.
האחרון שבא לי לדבר איתו, אבל לכי תגידי לבוס הקרצייה שלך שהוא
לא בראש שלך עכשיו.
"יעלה", הוא פתח בטון הרציני שלו ואני עברתי על כל המטלות בראש
וידעתי שסיימתי את כולן ושום דבר לא נשאר פתוח. "אני עובר על
הדו"ח של פברואר"
"כן"
"נראה לי ששכחת כמה הוצאות."
"אין מצב"
"אני לא רואה איפה הכנסת הביקור של הצוות מחו"ל בהוצאות
שלנו."
"הכנסתי אותו בקטגוריה של הוצאות חריגות."
"אני רוצה שתפתחי לזה קטגוריה נפרדת."
"אין בעיה."
"יש מצב שזה יהיה אצלי עוד היום?" הוא שאל ואיילה הצטרפה אלינו
וליטפה לי את הגב והשעינה את ראשה עלי כתפי.
"לא. אני לא אוכל היום." לסרב לעמוס זה לא דבר טוב. "אחותי
בבית חולים אני איתה כרגע"
"אז תוכלי לשלוח לי את זה במייל?" הוא לא הבין. טוב. הוא
קרציה. עלוקה מוצצת דם. כבר לא נשאר לי דם לסרב לו. הבטחתי
שברגע שאגיע הביתה אתקן ואשלח לו. ניתקתי אותו. "הגוף הוא
מכונה." חזרתי אל אחיותיי. "וכשהוא מתקלקל הוא מוצא את הדרך
להראות לנו את זה, ולהזהיר אותנו."
"היא תוכל לצאת מזה" אמרה איילה. "זה ניתוח קשה אבל היא תוכל
לעבור אותו. את לא היית פה אבל זה מה שהרופא אמר. הילה חזקה."
"את מקסימה, איילונת, אבל תמימה." אמרתי לה ובכל זאת הנחתי את
זרועי סביב גופה והצמדתי אותה אלי.
"אני לא מוכנה שהיא תמות. אני לא מוכנה לזה" הודעתי לאחיות
שלי, והבהרתי להן שלא מעניין אותי מה התכניות של אלוהים, הוא
לא הולך לשבש את התכניות שלי. אחותי תחיה עד 120.  
חזרנו אל החדר של הילה. היא ישנה. ההורים שלי עדיין היו שם
ואמא באה אלי וחיבקה אותי אבל אני הרחקתי אותה ממני. לא רוצה
ניחומים.
יותר מדי אנשים ישבו סביב המיטה של הילה, והרגשתי שזה הזמן
לפזר אותם. הם מיותרים ולא מאפשרים לי לשוחח עם הבחורה הזאת
שבאמצע. אחותי.
איילה היתה הראשונה להתפזר. יש לה תינוק בן שמונה חודשים שצריך
לינוק ויש כאן מספיק אנשים שיהיו עם הילה. היא בקשה שאם יהיה
משהו חדש נעדכן אותה. "אולי תיקחי גם את אמא ואבא, נראה לי שהם
כבר מותשים." הצעתי. אמא עשתה קולות של מתנגדת אבל אבא חיזק
אותי ואמר שעדיף שהם ילכו עם איילה. הילה תצטרך אותם כשהיא
תקום.
"איפה הילדים שלכם?" פניתי אל עידו כשנשארנו רק הוא צאלה ואני,
והוא אמר לי שהם אצל ההורים שלו.
"אולי כדאי שתלך להיות איתם קצת?" שאלתי וצאלה ריככה את הדברים
שלי שנשמעו כאילו אני מגרשת אותו ואמרה שאנחנו כאן שומרות על
הילה, אבל לא כדאי שהילדים יפגעו. עידו שתק.
"איך אני יכול לעזוב אותה?" הוא שאל, שבור.
ויתרתי לו והסכמתי שיישאר איתה.
הבאה לגרש היתה צאלה. אמנם הבן שלה היה אצל הבן זונה שבהחלטה
טיפשית היא אמרה לו כן, רק שבטעות היתה מעליהם חופה ורב ועוד
איזה ארבע מאות קרובים וחברים באזור. הוא הסכים להשאיר את
הילד, שישן אצלו את הלילה והוא ייקח אותו מחר לגן. אבל בגלל
שהוא בן זונה, שכנעתי את צאלה לחזור הביתה ולטפל בקטן שלה
בעצמה. אם יהיה משהו, אני אודיע לה. מבטיחה. צאלה, דווקא לא
התרגשה ממני ומהאיומים שלי כי לדעתה הבן זונה הוא אבא טוב, אבל
הבינה שאני רוצה להיות עם הילה לבד.
נשארתי עם עידו, שסרב לפנות את המקום שלו ליד המיטה שלה אפילו
שהבטחתי שאני לא עוזבת אותה. הוא לא רוצה לאבד את הדקות האלה.
כבר מזמן חשבתי שאם אני אתחתן אי פעם, זה יהיה עם גבר כמו
עידו, אחד כזה שאכפת לו והוא רגיש. הבעיה שכל פעם שפגשתי
בחורים כאלה, הם התגלו כנבעכים ולא יכולתי לסבול אותם יותר
מכמה דקות לידי בלי להתחיל להתגרד ולחטוף פריחה בכל הגוף.
"היי" הילה התעוררה. היא חיכה את החיוך היפה שלה ושלחה לעידו
יד. הוא הושיט לה את ידו אחז בשלה קירב אותה לשפתיו ונשק לה.
אחר כך הוא העביר את כף ידה על הפנים שלו ובסוף הוא שיקע את
פניו בבטן שלה והיא ליטפה לו את העורף. הילה חייכה אליי מעבר
לגופו, מנחמת אותי. עדיין לא הצלחתי לסלוח לה.
"אל תכעסי עליי" בקשה ועידו קם ממקומו.  
"על מה חשבת כשדחית את הבדיקות? אני אמרתי לך לקבוע תור באותו
רגע."
"לא עשיתי לך בכוונה." היא אמרה לי.
"לא מעניין אותי." אמרתי לה. אבל הילה לא ויתרה ודרשה שאתקרב
אליה. לא מסרבים לאישה חולה אז התיישבתי על שפת המיטה שלה.
"אם יקרה לי משהו." היא אמרה והשתיקה אותי לפני שאמרתי משהו,
ודווקא תכננתי. "די, יעלה, אנחנו יודעות שזה יכול לקרות. אני
רוצה שתבטיחי לי שתעזרי לעידו." היא אמרה. ועידו הסתכל עלי
מבועת מהרעיון. "תבטיחי לי, שתעזרי לו עם הילדים."
"זה אתה עובר לתל-אביב" ישר הבהרתי את התנאים שלי. לטפל
בילדים. כמה רחוק ממני. כל המחלות שלהם, כל חורף שפעת ואחד
מדביק את השני. וכינים. איזה מכה. כל הבוץ שהם עושים, והבלאגן.
והם מכניסים כל מיני חיות הביתה. כשהיינו ילדות איילה היתה
אחראית על החתולים העזובים, ומכיוון שהיא נהגה לאמץ אותם כשהם
היו קטנים מידי הם לא שרדו. צאלה מאוד אהבה כלבים הילה הביאה
ילדים ורק אני שנאתי חיות.  
"לא. הוא יישאר באותו מקום, הילדים ימשיכו ללכת לאותו בית ספר
ואת תעשי קצת הפסקה מהמרוץ התל אביבי המטורף שלך. את כבר לא
תהיי מיליונרית לפני גיל 30"
"חכי, יש לי עוד שנה"
"ותבכי," היא התעלמה ממני. "מותר לך. אל תשחקי אותה חזקה."
"אני שונאת אותך." אמרתי לה.
היא לא התרגשה. היא אחותי, היא מכירה אותי. לידה אני יכולה
לבכות. אז בכיתי. אפילו שהנבעך הסתכל מופתע לגלות שיש לי רגשות
אי שם בלב.  
"אני אוהבת אותך" היא אמרה לי.
נשארתי איתה כל הלילה ובבוקר היא נכנסה לחדר הניתוח. היינו
כולנו. צאלה הביאה לי בגדים להחלפה, איילה הביאה את אבא, אמא
ועידו הביא את הנאחס. הזאטוטים הפרועים שהם בעצם האחיינים שלי
הגיעו עם סבא וסבתא שלהם, ההורים של עידו. הם חיבקו אותה.
שלושה בנים. בבקשה שהיא תתעורר מהניתוח. אני לא יכולה לטפל
בהם. אלוהים, אתה חייב להבין אותי. זה לא הגיוני. אני עדיין
צעירה בשביל זה.
הילה חייבת להתעורר. היא חייבת.
בצהריים צאלה הלכה להביא לנו לאכול. היא רשמה הזמנה וחזרה
והביאה לכל אחד מה שהוא ביקש. אני לא הייתי רעבה וקיבלתי רק
ברד קפה כי זה מה שהזמנתי. שתיתי אותו והגעתי אל הסוף ונזכרתי
איך כשהיינו ילדות היינו מוצצות את כל הטעם מהברד, ובסוף היה
נשאר רק קרח בלי טעם, והיינו ממשיכות למצוץ אותו עד שהוא היה
נגמר. מאז למדתי לשתות ברד לאט לאט כך שהוא נמס בקצב השתייה
שלי ולא נשארים קרחונים חסרי טעם. זה נתן לי עוד עשר דקות
שלמות של התעסקות. עמוס צלצל.
"מה עם הדו"ח" הוא שאל.
"אני עדיין בבית חולים."
"חבל שלא אמרת לי שאת לא יכולה."
"עדיין לא הגעתי הביתה." ניתקתי את השיחה. השיחה העבירה עוד
דקה ועוד שתיים עברו בקיטורים על הדפיקות שלו. אבל מה זה הדקות
האלה שהצטרפו לשעות שלמות של המתנה. הלכתי מצד אחד של החדר לצד
שני. הבנים של הילה הלכו מזמן עם הסבים שלהם והבעל של איילה
הגיע עם התינוק. הוא אמר לכולנו שלום, ואיילה ניגשה אליו. הוא
חיבק אותה חזק ליטף לה את השיער והיא נשענה עליו, נאחזת בו.
הוא לקח אותה בעדינות לחדר צדדי שבו היא תוכל להניק.
"למה היא הביאה אותו לבית חולים? סתם יחטוף מחלות" אמרתי.
"יעלה, כולנו במתח." אמר אבא. קצר. מתחנן בלי מילים. בבקשה,
יעלה, פעם אחת תהיי נורמאלית. תפסיקי להציק ולבקר את כולם.
צאלה עברה לשבת לידי. היא הניחה את ידי בחיקה. הבן זונה שלה
לשעבר הסכים לטפל בבן שלה גם בסופ"ש, למרות שזו לא השבת שלו,
אז הסכמתי להחמיא ולהגיד שכל הכבוד לו.    
הניתוח מזמן כבר היה אמור להיגמר. מזמן. משהו קרה שם. איילה
סיימה להניק ובעלה הלך. היא הצטרפה אלינו וישבנו צמודות זו
לזו. מחזיקות ידיים. אמא ואבא שפניהם האפירו מאז אתמול והזדקנו
בעשר שנים דממו. אחות התקרבה אלינו והציעה לנו להדליק נרות על
שולחן שמיועד לכך. אמא הלכה. איילה גררה אותי ואת צאלה. שלושתן
הדליקו נרות. אני סירבתי. רק הסתכלתי בלהבות המרצדות זוהרות
כמו העיניים של הילה.  
כשהרופא יצא לא היה מקום לבלבול. משהו לא הלך טוב. הוא ביקש
לדבר עם עידו ואני הצטרפתי. אף אחד לא התנגד. הניתוח נגמר. הוא
לא הצליח. הם נלחמו אבל היה סיבוך.  לפני כמה דקות הם קבעו את
מותה. ואני עם כל הפה הגדול שלי לא הצלחתי לדרוש את התשובה
לשאלה הפשוטה. למה?
עידו התמוטט. הוא בכה בכי תמרורים. אספתי אותו והרמתי אותו אל
המקום בו ישבה משפחתי. הם שמעו אותו מרחוק וכשיצאנו הם כבר
הבינו. הבנות בכו, גם הוריי, ורק אני נותרתי זקופה. מנחמת.
בוגרת.