החניתי את האוטו בסעדיה גאון. חיכיתי שקטיה תצא, ונעלתי את
הדלת שלה. כיביתי את האורות, אספתי את הספרים, התיק, הדיסקים,
האוכל. הלכנו לכיוון הדירה שלי, דרך המקום הזה, ספק רחוב ספק
חניון, רחוב צקלג. אחרי שעברנו את תחנת הדלק, ראיתי משהו
ברצפה. ציפור. היה בה משהו מוזר. היא לא ברחה מאיתנו. הכנפיים
שלה היו צמודות לגוף. היא הסתכלה עלינו, בזמן שאנחנו מתקרבים.
ראיתי את העין שלה זזה. היא לא יכולה לעוף. היא כמעט לא זזה.
היה בה משהו מבולבל, מובס. ציפור שלא יכולה לעוף. שניסתה, אולי
כל הלילה, ולא הצליחה. ציפור שעד היום יכלה לעוף ופתאום. מה
עושה ציפור כזו?

עכשיו אני יודע. הציפור הזאת היתה הגאולה. אבל כשחלפתי לידה,
הסתם ניצח את הנימה הזאת ששמעתי בתוכי. ולא עצרתי לחבק אותה.
למחרת, כשהלכתי להפעיל את האיזי פארק, בתשע בבוקר, מצאתי אותה
לא רחוק משם. מצאתי חצי ציפור, מתה, גופה דרוסה, במגרש החנייה.
ראיתי רק רגל אחת שלה, וחצי גוף, ולא יכולתי להסתכל יותר.
בלילה, בזמן ששתיתי קפה עם קטיה ושכבנו והלכנו לישון, הציפור
חצתה את הכביש ונכנסה למגרש החינה. ציפור שלא יכולה לעוף, מה
היא עושה? גלגל של מכונית מצא את הציפור, והלילה המשיך ללכת עד
הבוקר. המרחק בין הציפור שהסתכלה עלי אתמול לחצי הציפור המתה
במגרש חנייה, המרחק הזה.