הייתמו ימים
ארוכים מנשוא
של ערגה וכמיהה
המתבוששות
בתחתית המדרגות
בפינה מיותמת חשוכה
ומק בידיהן החיוורות

הייתמו לילות
הנמרחים כציפייה
לעוסה ודביקה
שנשכחה לה
אי שם, לבדה
ואילו איש
אינו יודע על קיומה

אך עודני.

עודני כמהה,
משתוקקת
ומצפה.
עודני כאן,
נאחזת בחוט השערה.

וכשתיקרע האחרונה,
היום, או אולי מחר,
אשוב לי לדדות
לטאטא את הרחובות
עם אותן ציפיות
עם אותן אשליות

וכשאמצא לי חוט חדש
דקיק אפילו מן הקודם
עליו מיד אתלה,
וכשאחבוט ביודעין
ברצפה,
שוב,
לא אתפלא.