כשכבר אני זוחל על הרצפה היא הגיעה.
הראש שלי מטושטש, מרקד במלא נקודות לבנות רוחשות בתוך לבן
עכור, וגופי מסריח ולפניי זיפי זקן. ואני נגעל מהסיגריות ומעשן
אותן, מעשן, עוד, ונגעל. וכל הזמן מוסיקה ואני לא מצליח למצוא
את המנגינה הנכונה. הם כל הזמן עוקצים, או מרחפים, והאיזון לא
מושג, ואני מביט מהחלון והגשם שוטף ויש רוחות. ואני צריך לצאת
למכולת, ואני לא יכול לקום לשירותים. אלוהים שלי המתוק, באיזה
ניסיון אתה מנסה אותי עכשיו. מה הכנת לי לקראת החורף, כל
החורף, לעבור אותו לצאת אחר. אעבור הכול, הכול, אתה יודע שאני
חזק, רק הישאר איתי, אחרת איך.

בקושי הפה נפתח לאוכל. לא יכול להחליף בגדים, לא יכול להתפשט.
לא יכול לעשות כלום חוץ מלכתוב איך היא באה אליי, באחד הימים
הראשונים של החורף, כשהגשם מכה כמו אבנים והרוחות הורסות עצים.
פשוט דופקת בדלת ומחכה, יודעת שאני בפנים, יודעת שייקח לי זמן
לזוז. דופקת-מקישה, באצבעותיה הענוגות, ומחכה.
אני רואה אותה בעינית. נשארה יפה כמו ציור. עייפה, מעט פזורת
נפש. מטילה את המטרייה ליד הקיר לפני הדלת. מחכה בסבלנות, בשמץ
של שעשוע. אם אני אפתח את הדלת הכול ישתנה. גם סכין עלול
להינעץ לי בחזה.
בדלת פתוחה היא עומדת מולי. רואה אותי כל-כך קטן, מתקפל. הזמן
עשה בי את אותותיו. החורף חשף את הפצעים. כל המלחמות האבודות
הכריזו על התאבדות ונפלו-נשרו ממני, משאירות אותי עירום
בבגדיי, עם עיניים בוערות, רגליים מתבלבלות, ולחץ לא מרפה על
המצח. כאילו כל המאווים שקברתי בתוכי והקטינו את ראשי צועקים
החוצה, להדליק את התאים במוחי שקברתי, את התאים השיגעוניים,
הבלתי-שפויים, העייפים, המיואשים, אלו שמביטים סביב בעיניים
גדולות ולבנות - בוערות, מתכסות בשמיכה, אוכלות את הכאב,
ונרדמות - למרות שהן לא רוצות, ומריצות חלומות כמו שורות
הרואין, לעשרות, אחת אחרי השנייה. מטורפות לגמרי.

היא מביטה בי, וזה דו-קרב קצר מאוד, כי אני מפסיד. משפיל את
עיניי כשהיא נכנסת ופושטת את הג'קט הרטוב, מטילה אותו על קצה
הספה, מחפשת תנור או הסקה להתחמם בה רגע, ומשלא מוצאת יושבת
וחולצת את נעליה וגרביה הרטובות, לוקחת מגבת מלוכלכת מהאוגר
ומנגבת את רגליה.

אין לי מילים כאן להגיד את מה שאין לי מה לומר. אני יושב קטן
מאוד על מיטתי, והיא מדליקה סיגריה. זה קצה קצהו של אורגזמה
ירחית - כמה כמהתי, כמה קיוויתי, כמה התפללתי וחלמתי, ששוב,
כמו פעם, היא תשב פה ותדליק סיגריה, ותעשן.
סיגריה טעימה. סיגריה שלה. עשן תפרחת שלה מבין שפתיה ומנחיריה
מתפשט בחדר הסגור. יותר מזה אני לא צריך, אני לא אצטרך לעולם.

הרגשות לא עלו מהמרתף. הם צועקים שם, כמו בכלאם, מבקשים שאחפור
עוד, "המרתף לא נקי," הם אומרים. שטוף אותו במים, לאט-לאט.
הג'ינס שלה קצת רטוב. שיערה שחור רך עם רמז שאטני. מסופרת
"קרה" עד לכתף. מאופרת עדין, רך, צורה מרומזת. ריסיה נראים
צבועים שחור. ליפסטיק כמעט בלתי-נראה, רק לגרום לשפתיים להראות
שהן שם. יד אחת על המצח והשיער הרטוב, שרועה במיטה יחפה, שוקעת
לחלומות עתיקים.
אמרו דווקא מזג-האוויר יתחמם, אבל אי-אפשר לסמוך. כך או כך זה
נקרא חורף, וזה יביא איתו הרבה כאב וחפירה בנפש, וגם ניקוי
המרתף, בצורה כואבת. התכוונתי להתקלח. הספקתי לאכול סופריטו,
שזה תפו"א מבושלים עם בשר. זה הכניס לי לבטן פלפל חריף אחד
וחצי, ולאחריו גלולות אומגה 3 וגלולת מולטי-ויטמין.

היא אמרה שמזג-האוויר אולי יתחמם, ושמה בלוז ברדיו. היא נעה
כמו מטושטשת, מתפנקת על ימים אחרים. אני כזאת עייפה, היא אמרה,
ואפילו פיהקה. אני יכולה לישון עשרה ימים. אני מקווה, אמרה,
שהחורף יישאר חורף עד יום ההולדת שלך. היא חייכה, אני זוכרת
מתי. היא השתרעה על המיטה והעיניים שלה עפעפו. אתה תשמור על
שקט? כמו עכבר, עניתי, ואלו היו המילים היחידות. היא שאפה
אוויר, ואז נשפה. היא שמה את ידה השמאלית על מצחה ששיערה הרטיב
מעט. האצבעות היו מקופלות קלות, וידיה נשארו יפות, היא טיפלה
בהן. אז צנחה, לאט-לאט, לתוך שינה בביתי מיטתי. אני הלכתי
למרפסת לעשן, ואז נכנסתי לחדר השני. שמתי כרית תמיכה בקצה
המיטה הלא-מוצעת, שאינני יישן בה בדרך-כלל, וסיגריה כבויה בפה.
הרוח נשבה בחוץ, והגשם הכה לפרקים. עיניי עפעפו, והנחתי את יד
ימין על המצח, צונח-צונח.