אדם שומר על חלומותיו
הכמוסים, כמו היו אוצרות. הופך בם
כבאבן מהפנטת. הופך בכפייתיות
חושדת. רק שלו
רק שלו.
ולבסוף, לאחר שהתגבר על פחדיו
ונזהר, ונזהר, ונזהר בלשונו,
כמה הוא מופתע, כשאינרעשים מחשיפתו.
הרי אדם הופך ברעיון שיתוף
פחות רק מכמה
שהוא הופך בחלומות.
אדם, כמה הוא מאוכזב מן התגובות
לחשיפת הכמוסים שבחלומות.
והוא הרי ציפה שהעולם
ייפול ויתמוטט
שהאוויר יתרוקן
שייחנק, שייחנק.

אדם לרוב מתבייש בחלומותיו
הכמוסים. אך סודות
אין בהם טעם, אם אינם דורשים
להתגלות. עלכן, מתמלל כל חולם
את חלומו, כשדר בהול, מהול
במלים מסתירות - את המסר
יפקוק בבקבוק, וישלח
אל אוקיינוס האוזניים שצבר בחייו.
אך אז
יגלה את קשות עורפו של העולם. שהרי
חלומות כמוסים, נגלים לאוזני זרים
רק בצעקות. בסוף, תמיד יאלץ לזקוף גבוה
ולומר ברורות:
"אני כותב שירה. אני חולם
על אהבה".