יושבים יחד ומדברים על כלום.
שניים הם.
בוהים יחד, ספק לחוד, בעוד שקיעה גוועת.
וכמוה גם הם. כתומה וגועשת, ובקרוב - זיכרון.
ומה יעלה בגורל הדמדומים?
הוא לא יודע. היא כבר כן.
מנסה הוא לטמון את ידה בידו. מנסה, אך לשווא.
כי היד, כמו העין, היא שלוחה של הלב.
שניים הם. ואולי רק אחד.
רוצה הוא למתוח את הרגע לעד, רק עוד קצת.
והיא כבר לא שם - הוא יודע, ונשבר.
כי רע לאדם להיות מהצד. משחק ים-יבשה עם הלב של עצמו.
עכשיו אני בפנים ; ועכשיו כבר לא.
שניים הם. וכל אחד לחוד.
רוצה בטובת האחר, אבל בעיקר בשל עצמו.
ומה עיקר? ומה טפל?
איפה שמש? איפה צל?
ולמה עכשיו? כן? אולי?
האם זה מוקדם? או מאוחר מדי?
שניים הם. אולי לעד.
אבל אני רוצה רק אותה.
ומסתפק בלהיות שבר.
גג שתי ספרות אחרי הנקודה.