אני מרגישה את המצלמה מתפתלת בין ידי, ואת האצבע הנכונה לוחצת
על הכפתור ההתחלתי. היא מולי, אישה יפהפייה בסביבות גיל שלושים
וחמש לחייה, אני מנחשת.
השיער שלה לא עף ברוח, והאוויר גורם לו לעצור במקום, יושב כמו
פאה על ראש חלק. שיער שחור כהה שמוציא את העיניים מחוריהן,
וסרט לבן מלוכלך, ששובר את כל השחור.
שמלה כחולה דהויה שיושבת עליה יפה, ולחוצה בדיוק במקומות
הנכונים, גורמת לה לשתוק, להיות יפה. החגורה הדקה חותכת בדיוק
במקום הנכון את הבטן.
הגב שלה ישר, ידיה שלובות זו בזו, ופתאום הסתכלתי עליה מלמעלה,
ראיתי אותה כקטנה ומפוחדת, מנסה להבליט את כל הקמטים והכיעור
המצוי בה, ויש להדגיש, שלא מצאתי יותר מידי מה להבליט.
היא לא תהיה דמות קריקטורה טובה, חשבתי לעצמי בראש, אבל תמונה
למסגרת בסלון האדום, תשב דווקא נהדר. אם יתנו לה להסתובב
חופשי, כנראה ותברח, לא כי רע, סתם כי לא מתאים. עדיף להציב לה
גבולות, לתחום אותה במסגרת, ולתת לה להיות יפה ולשתוק.