בעודי חוזר בחזרה מעוד ביקור יקר
בחנות הספרים הקבועה שלי, שם
אני נוטה לבזבז את כספי על ספרים שאינני קורא
ואת זמני
על כוס קפה שאינני שותה,
תקפתני מחשבה נוראית: זה לא ש
אין עלית רוחנית בארץ הזו
אלא ש
אין רוח, בדור הזה. ואני
לא יודע מתי תהיה. אלפיים ותשע,
תל אביב. כוכב נולד
ומיד מת. מת, כי החומר כלה, כי החומר
מתבלה. ואני,
לא יודע מאיפה תבאנה רוח במפרש הזה. עד אז
אני אוגר
תחת המיטה ובמזווה. ככה זה, כשאין רוח
בים הזה, הסירה עומדת. שוטים, לא יעזרו
המשוטים, השמש יוקדת.
והמים כבדים.
חתרו, בחורים,
חתרו
עד כלות הכוחות, עד בוא לילה, או אז, נגלים כוכבים.
אין רוח בים הזה, ואני לא יודע מתי תהיה. עד אז
אני מנסה
לאגור בכפייתיות של ניצול שואה,
תחת המיטה
ובמזווה. אוגר והולך, הולך
ומתבזה, על סיפון הדור הזה. שהרי זה
לא שאין עלית רוחנית בארץ הזו, כי אם
שאין שארית רוח בדור שרק בחומר מתגאה.
ואין
יד מנחה
על ההגה.

"אין עלית רוחנית בארץ הזו" - דוד אבידן