וואו, איזו מריבה מטורפת הייתה לנו היום.
וואו וואו וואו.
וואו.
וואו!
אז נפרדנו. נו, מה חדש? הפעם זה באמת! לא חוזרים יותר! יפה לנו
בתיאוריה, אנחנו מדהימים בלדבר ולפרוש את משנתנו, אפילו יותר
מזה, אנחנו אלופים בלרצות אחד את השני, אבל נכשלים במבחן
התוצאה.
"נשבעת לך, הפעם אנחנו באמת לא חוזרים".
כבר שבוע אני מדקלמת את המשפט הזה, בנוסח זה או אחר. אבל משום
מה אף אחד לא מאמין לי. כולם בטוחים שעוד שניה אני אתחרט והוא
יתקשר ושוב נחזור לסיוט ברחוב אלם הפרטי שלנו, גיהנום האהבה אם
תרצו. כשהיינו קטנים שיחקנו שבע דקות בגן עדן, עשרים שנה מאוחר
יותר, הבנתי שמערכת יחסים היא ממש לא שבע דקות בגן עדן,
מקסימום אפשר להתחרמן בארון, בחושך, אבל זה ממש לא אותו הדבר.
מערכת יחסים כמו שלנו היא יותר כמו סוג של רכבת הרים מטורפת
שלוקחת אותך למעלה ולמטה, הופכת אותך ומטלטלת אותך מצד לצד.
אבל בשבילי, רכבות הרים יש רק בלונה פארק, וכשאתה יורד מהן
ושוב עומד על הקרקע האיתנה אתה מרגיש יציב. נכון שבהתחלה אתה
מסוחרר וקצת בא לך להקיא, אבל אתה יודע בוודאות שירדת מהקרוסלה
הנצחית הזו.
ובכן, מאחר והתקשיתי לשכנע את הסביבה, שהפעם, באמת, נשבעת
במקשים של הלפטופ שלי, שהם אוויר לנשימה בשבילי, הפעם אנחנו
באמת סיימנו. דאן, קאפיש, תום הסצינה, סוף הסיפור, הספר, הסרט
וסרט ההמשך, החלטתי שדרוש כאן מעשה שייצא מגדר הרגיל. מעשה
מזעזע, מעשה אקסטרווגנטי (וואו, זו מילה ארוכה) ועם זאת מעשה
אמיתי וכנה.

אז החלטתי לפרסם מודעה בעיתון: "דרוש כושי לריבאונד"

- "מה זאת אומרת 'זה לא פוליטיקלי קורקט?'" אני שואלת
בנונשלנטיות אופיינית.
-- "תשמעי חמודה, את לא יכולה לפרסם מודעה כזו, זה פוגע בציבור
שלם של כושים". פתאום הרגשתי בסיטקום ישראלי של שישי בערב.
- "למה פוגע? מה פוגע? מה פתאום?" אני שואלת בחזרה.
-- "אי אפשר".
תבינו, אבא שלי תמיד אמר לי שאין דבר כזה אי אפשר. אגדיל ואומר
שאין לא יכול, יש לא רוצה ואני רוצה כושי. היא לא מבינה שאני
סובלת פה? אני צריכה כושי, כושי אמיתי, גדול, שחור וחסון. תני
לי כושי.
- "למה את מונעת ממני את זכותי הטבעית לגמור? "
-- "אהה, זו מתיחה טלפונית".
יש לה מזל, לכונפה, אם היא הייתה לידי היא הייתה חוטפת סנדל
לראש. הרצל בעצמו ובכבודו אמר - אם תרצו אין זו אגדה. למעשה,
אם היינו הולכים לפי תוכניתו המקורית, הייתי עכשיו מתכרבלת
בחיקו של אוגנדי, מכלה בו את כל תסכולי המיני מהחודשים
האחרונים ועושה בו כאוות נפשי.
- "אני רוצה כושי. תנו לי כושי. למה את לא מוכנה לתת לי כושי?
למה? תסבירי לי למה. "
-- "את רצינית?"
- "כמו ראש הממשלה בטקס יום השואה. אני מנצלת את זכותי לחופש
האדם וחירותו. תקשורת היא כלי אובייקטיבי וכעת את מונעת ממני
שימוש בכלי ציבורי למען הבטחת טובתי, והאמיני לי, גם טובתך".
שתיקה. יכולתי לשמוע את המסטיק שלה נלעס בין הטוחנות, מתנפח
לבלון ורדרד ומתפוצץ.
- "כושי" פלטתי.
-- "את בטוחה שאת לא עובדת עליי?"
- "נשבעת במקשים של הלפטופ שלי".
-- "מה?"
- "באמא שלי".
-- "אה".
-- "טוב, תני לי לבדוק".
ובעוד היא בודקת אני מקבלת שיחת טלפון. השם שלו ולידו סמיילי
עצוב מעטר את צג הסלולר ואני מוצאת את עצמי בין הפטיש לסדן.
נקרעת בין שני עולמות. מצד אחד יש לי איקס מיתולגי ביד, מצד
שני אני כל כך קרובה להשגת הכושי שלי. אני מוכנה לפרוץ מגבולות
הקשר אני צועקת בהתלהבות לעצמי, והצלצול מתגבר, ההיא בקו השני
עוד לא חזרה עם תשובה ואני עוד מתלבטת: לענות או לא לענות? זו
השאלה.