|
הייתי תולה אותך כמו ישו על ענפי העץ שבחצר
מסמר בכל יד
ואונסת אותך
כשעוד היית חי
אני סובלת מסטיגמטה. מדממת מכל מקום בו נגעת בי.
אני רוצה למסמר את הקיטש לקיר
ולבעוט בו עד שיצאו כל הנצנצים.
הייתי תוקעת אותם בלוח עץ גדול ודופקת עם הפטיש
עד שכל השכונה הייתה מתעוררת
ואתה היית חושב כמה אני מוזרה
כל כך מוזרה
והייתי קצת גאה על תשומת הלב הלא נכונה.
אבל כל מה שאני עושה זה להושיט לך מסמר גודל ארבע
כשאתה תולה תמונה שלך ושלה.
בבית, הקיטש אוסף את כל הנצנצים בחזרה. |
|
|
"...אז יש לו
יקום משלו, עם
חוקים משלו,
והוא חיי בו
לבד, עם הנוכחית
שלו.
עד שהוא יאמלל
אותה והיא תעזוב
אותו, או שהוא
ימאס בה ויזרוק
אותה (אגב,
שנראה לי שהוא
מאס בי) או
ש..."
גררר... סטופ!
(לעצמי, עם
סטירה
וירטואלית-היפוטתית).
מונולוג שמישהי
מנהלת עם
עצמה... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.