הוא נעמד מולי והרגשתי איך העור שלי מתקשח למולו, כף היד
מתאגרפת וארשת פניי אינה אומרת מאום, או לפחות משתדלת שכך יראה
הדבר.
הוא מביט בי ואני שותקת.
המבט שלו, בדיוק כמו המבט שלי, המבט שאינו אומר דבר אבל מביע
הכל. זו החומה ששנינו בונים כל כך יפה וכל כך מהר אחד בקרבתו
של השני.
אני מביטה בו, קפואה.
"מה שלומך?"
הוא שואל ולא משפיל מבט אפילו לרגע קצר ורק נועץ בי מבטים,
בוחן.
המבטים שלו חזקים. תמיד היו כאלה. ואני נזכרת ומתכווצת ומשתדלת
לשמור על קור רוח. בו בזמן אני ממשיכה לשתוק, רק מביטה בו.
מביטה ומביטה ובאותו רגע אין כלום, שום דבר ואף אחד לא מתקיים
מסביב, רק הוא ואני. אני והוא. שנייה שנמשכת נצח. תגמרי.
תמשיכי. תפסיקי. אל תתקיימי.
ושום דבר לא מתקיים מסביב, רק הוא ואני ואני והוא והמבטים
שכאילו לא אומרים כלום.
שפתיו מתעקלות לקצה חיוך ובעיניו כבר מופיע סימן שאלה מסתקרן.
"?"
אני אוהבת את הקול שלו.
אני שונאת את הקול שלו.
איך התגעגעתי לקול שלו.
הוא מביט בי.
אני אוהבת את המבט שלו,
אסור לי לאהוב את המבט שלו.
אסור לי לאהוב את הקול שלו.
אסור להתגעגע.
אסור. אסור. אסור.
הוא כל מה שטוב ויפה בעולם.
הוא הרוע בהתגלמותו.
הוא הכל וכלום.
הוא עושה אותי שמחה ועצובה.
אהבה עצובה. זה מה שיש לנו.
אהבה.
אבל עצובה.
לכי מפה. אל תזוזי. תלכי. אל תזוזי, תגידי משהו, תשתקי. משהו
קטן, כל דבר, אל תגידי כלום, תשתקי.
"למה את שותקת?"
ואין מנוס מהתשובה והשניה התחילה וגם נגמרה והמבטים נפגשים
והיד המאוגרפת מתחילה להשתחרר.

אני משחררת סופית את כף היד, מנגבת אותה במטלית ונשענת קלות על
הדלפק עם שתי הידיים.
"אתה רוצה לדעת למה אני שותקת?"
"כן"
"אני שותקת כי יש בי חשש. ולחשש הזה יש קול, אתה מבין? והקול
הזה כמה שהוא קטן ככה הוא חזק והוא צורח לי באוזן. הקול של
החשש, שאגב, יושב לי כאן באמצע הבטן, אומר לי שאם אני אפתח את
הפה ולו לשניה אחת, אפילו רק בשביל לאמר שלום, אני אמצא את
עצמי אומרת עוד הרבה מילים שיפגעו בך וכתוצאה מכך יפגעו גם בי.
עכשיו למרבה האירוניה, לפגוע בך, זה הדבר הראשון אבל גם האחרון
שאני רוצה לעשות. אז אני שותקת. שותקת, שותקת, שותקת. אתה
מבין? ששש, שותקת.
וזו, יפה שלי, היקר באדם, היקר מכולם, הסיבה שאני שותקת".
אני מסיימת לדבר והוא מביט בי ואני מתרסקת מבפנים כי אני לא
יכולה לעמוד בפני המבט שלו והכי מתחשק לי לקפוץ עליו ולחבק
אותו חזק, חזק ולחבק ולחבק ולא לעזוב לעולם.