אנאבל, אם לא יהיה שם אף אחד שיפטור אותך מזעזועי היום
שמכבידים עלייך כל כך, לא היית מוצאת לפחות את האופציה לחזור
לבד לשלושת הקירות שלך? אנאבל שואלת את עצמה. ולמרות שהיא
עומדת שם לבדה, יחידה ועירומה מול המראה המוארכת בין שלושת
הקירות שלה, אותה התהייה נעוצה כל כך חזק בבשרה המנוסה וגורמת
לה להעיר לעצמה את אותה ההערה באינסוף צירופי מילים שונים.
הבגדים בארון של אנאבל אינם טועים, הם מסוגלים, אם רק תסתכל
ותנסה להבין מה הסיפור שלה, לגולל בפניך את כל מהלך היום
האחרון או אפילו את כל החיים, אם היא בוחרת. כך גם האיפור שלה,
והשיער שלה, והמשקה שלה, והעיניים. ואתה מרחף במבטך בתוך מרתף
השיכרות הזה ואתה מוצא את אותו הגוף המהפנט כמעט, לבוש בשחור
קצר מאובזר בכחול כהה מתקרב אליך בצעדי איילה כבדים עם תוספת
שבעה סנטימטרים דקים עד כדי תהייה. אבל היא יציבה, אנאבל. והיא
מתיישבת על ידך ומעבירה את ידה על כתפך ולוחשת, אנאבל. ואתה
ממהר להזמין עוד סיבוב רק שהעיניים הלא מוכרות של אנאבל לא
יחזרו לצד השני של הזירה. איפה שלאף אחד לא אכפת ממך. לאף אחד
חוץ מאנאבל.

את הרגעים שבין לבין אנאבל לעולם לא זוכרת. היא זוכרת את
התהייה המנפצת חלומות שלה, לפני המראה, עירומה לגמרי. היא
זוכרת אותה כי היא סוג של הבטחה, של חוסר שפיות, של טעות
מלחיצה, של אובדן. ומהשנייה הדקה בה נזרקת החכה הבלתי נראית
הזאת מסבך עיניה השחורות של אנאבל אל תוך נקודות האור האחרונות
שאתה זוכר מחייך העגמומיים והשבורים-ממאמץ שהיו לך לפניה, אין
סיכוי ולו אחד קטן שתזכור את אותם הרגעים שבין לבין. וגם לא את
רגעי הפיתוי, והכניעה, והנירוונה, והפורקן. ואת כל הפיכת סדרי
העולם הזאת מביאה אנאבל מתוך חוסר יכולתה להפתר לבד מזעזועי
היום שמכבידים עליה כל כך. אבל היא לעומתך תזכור כל שנייה
ממבטי הפחד, ההאחזות והטירוף שלך. עד הרגע שבו תתעורר לבדך בין
שלושת הקירות שלה ותמצא לפניך דלת שחורה סגורה וחתומה באמצע
הקיר שלמולך. וכשתקום לבדך ממיטתה בדרכך אל השדרה שטופת השמש
והמדיפה ריחות יסמין וקיץ, רגע לפני שתשלח ידך אל ידית הדלת
הקרה כמעט כמו קרח, תביט שנייה לשמאלך ותמצא על גבי שוק החדר
המשולש חלון רחב ידיים שהופיע בחלומך באלף צבעים שונים,
ולרגעים, בצבעים שלא ראית מעולם. ותשתהה במבטך על החלון המשקיף
אל השדרה המוזכרת ותתהה לרגע, אם בכלל ייתכן? ותחשוב שוב על
אנאבל ורעד קר וחם ומדגדג בתחושות שלא הרגשת מעולם יתחיל
בחלציך ולבך בו זמנית וישטוף לך את הגוף בקצב של הגלים בים.

כשאנאבל נכנסת לאותו מרתף שיכרות היא מוצאת אדם ולא מניחה
במבטה לאף פלג בגופו עד הרגע שבו היא עוזבת את שלושת הקירות
שלה עם טיפות הבוקר הראשונות. והרגעים האלו, שבין לבין, לא
מהווים שום משמעות עבורה. עם כמה שלא ניתן לצפות. ולחזור לבד
לחדר המשולש היא לא תיהיה מסוגלת אף פעם. לחזור לבד אל המקום
בו היא פוקחת את עיניה כל בוקר בידיעה שאף ספינה לא תעגון
הלילה במפרציה המזמינים אינה ניתנת לעיכול. לא מבחינתה. ואם
נכנסת בתמימותך לאותו מרתף בו בחרה אנאבל, וחרדותיה מוצאות
מרגוע באופן בו נמתח החיוך על פניך או בריח הקולון שהתזת בצאתך
מביתך, כל מה שידעת אי פעם אבוד ולא יחזור. וגם אם אהבתך
היחידה נמצאת אי שם ואפילו לידך, כשאנאבל נכנסת היא כבר רואה
אותך בעיני רוחה מתפרק בזעם כל לילה מחדש כשזיכרונך מתרפק שוב
ושוב, אך ורק, עליה.