אוטו נסע לאסוף את החברה הקטנה שלו, הוא אמר ועשה עוד שורה,
תשבי תשבי זה יקח זמן, הוא הוסיף, סססעמק. אחר כך השתיקה
המבלבלת כבר חילחלה עמוק לתוך ספות העור המטונפות ולא היה שום
דבר לעשות נגד זה. מרחוק שמעו את הכביש הראשי ומחדר ההקלטות
שמעו את הסולו הראשוני עם התו שלא מסתדר שגרם לאוטו כמעט לחנוק
אותו מרוב עצבים ולצעוק לחברה הקטנה שלו בטלפון שהוא בא עכשיו
לאסוף אותה. אבל למה באמצע למה? הוא דחף את אוטו, איזה אמצע?
לא הייתה התחלה ולא סגרנו על סוף אז מאיפה הבאת אמצע? אוטו צעק
בחזרה, הדליק סיגריה ופנה בשביל אל הרחוב.
והיא כהרגלה ישבה בצד השמאלי של הספה, מעשנת בשתיקה ובוחנת
בדייקנות את האנשים החדשים שלה. איך הוא שואב את האבקה הזאת
בחצי שנייה עם עין אחת עצומה, בפרצוף כזה מעוות שאם מישהו אחר
היה עוטה אותו בכל סיטואציה אחרת היא כבר הייתה נבהלת. היא
שמעה דלת מכונית נטרקת והלב שלה החסיר פעימה. מצד אחד היא
מרגישה הקלה שאוטו חזר ואולי עכשיו יהיה אפשר לעשות משהו, מצד
שני הוא מביא את החברה הקטנה שלו איתו, מצד שלישי זה אוטו, מצד
רביעי זה אוטו.

לאוטו אין חיים. הרבה אנשים אומרים על עצמם שאין להם חיים אבל
בדרך כלל אנשים אומרים את זה רק כי הם עסוקים יותר מדי, לא
מוצאים זמן לעצמם, צריכים חופש כי - אין להם חיים. אבל לאוטו
אין חיים. לא משנה כמה הוא יצרח בסלסולי פאנק-רוקישראלי משגע,
לא משנה כמה חברות קטנות הוא יחליף, לא משנה אם הוא יצר הבריאה
הכי יפה שמתהלך על פני כדור הארץ. אוטו הולך מפה לשם כי חם לו
או קר לו, כי נראה לו או לא נראה לו, כי היא עושה או לא עושה.
ולא כי טוב או רע, ולא כי בא או לא בא. ובן אדם יכול לטעות בתו
אחד בחלק מהסולו אבל זה לא משנה. כי לאוטו אין חיים, והוא יקרב
את הידיים המפוסלות שלו לצוואר המחומם והוא יתפוס, והוא יצרח,
והוא יכנס בעצבים למכונית להביא את החברה הקטנה שלו.
והוא יתניע, והבי-בלאק-דת'-מטאל יפערו את לועם ויגערו על
העולם, והוא ידרוך על הגז והגלגלים יצרבו לכביש, והכביש יצווח,
ומהבית שממול תריס יפתח בבהלה כתגובה לעוול שנעשה לשעות אחר
הצהריים של יום שישי.

והנה אוטו מופיע במלוא הדרו בתחילת השביל, מתחת לגגוני הפח
שמכסים על ספות העור המטונפות, ורק היא זזה. מכבה מהר את
הסיגריה במאפרה המלאה וממהרת להתיישב על קצה הספה. הם מרימים
את ראשם אליו, והחברה הקטנה של אוטו מצטרפת ונעמדת לידו, תחילה
מצחקקת ואז בבת אחת הבעת פחד גמורה מתפשטת לה על הפנים. יא בן
זונה, יא בן זונה אוטו, הוא אומר וקם מהספה, אז זאת החברה
הקטנה החדשה שלך הא? ואוטו עונה לו כמו תמיד שאם היה לו טיפה
שכל הוא לא היה צריך לקרוא לו עכשיו בן זונה, כי כל החברות שלו
לא היו זורקות אותו אחת אחרי השנייה, ומחצית מהן לא היו הופכות
להיות הקטנות של אוטו.
ואז שוב כולם שותקים, ונכנסים לחדר, וכשהסולו מגיע כל התווים
בדיוק במקומם. והקול של אוטו ממלא את האוזניים, וממלא לה את
הלב, והיא מסתכלת על אוטו ממאחורי המיקרופון והעיניים שלו
כבויות כרגיל, גם כשהוא שר, כי ככה זה אצל בן אדם שאין לו
חיים. והחברה הקטנה שלו יושבת מקופלת מבעד לשמשה, איפה שיושבים
שלושה אנשים עם סיגריות ומזיזים כפתורים ומתופפים עם הידיים
לפי הקצב, ועושים עם הראש לפי המנגינה, ועם השפתיים לפי
המילים. ואז בפזמון, כמו שאמרו לה, היא פורטת על קולה אל תוך
המיקרופון בפעם הראשונה, ומהר בודקת את הפרצוף שלו, של אוטו,
ומשהו שם, באוטו, דלוק.