והוא נטע עץ זית בתוך האבנים
וזרוע מקופלת לו סביב הפנים
מגדף את מי, מגדף את עצמו
שואג ביינות להרים עירומים
מתרומם בקושי על רגליו,
אין לו כוח

את כל הזהב והכסף והיהלומים,
הביא עד אליה, מפתן ביתה
ולא שכח את הלילות העירומים
תחת הירח הכסוף, מתיז חלב ויין
ובחזהו הלב פועם אדוק, מסרב ללכת
עד מתי, אומר הקול, והוא לא שומע
על הארץ הזאת חי ובארץ הזאת ייגדע
החורף מחלחל שירי קדושה וקינה
ברגליו תקועות אבנים
"לנצח אלך," הוא נשבע, ולא מאמין
מולך על עמק של דרדרים וסלעים
מרוצץ ראשי נחשים.