יוצא מתוכה עכשיו,
החיבוק שלה מנחם כל כך, כמו הצליל הזה של חוטי ברזל נעים ברוח
על הים.
אני שואל את עצמי: 'האם לא כל המחשבות הן אותה המחשבה? כל
הנשים חלק מאותה האישה?'.
וכשהעיניים שלה עצומות, נשימותיה הסדירות מסגירות את שנתה
שנפלה אני מקשר חוט לחוט וממעשה אהבה אחד אחורה זמן מושלך.

      כל הסדינים מגואלים בדם שלנו, החדר צר וקטן מיוזעים
מאהבתנו ומאחורה אני בועל אותך. כל אהבתי דרך חריץ אור בחדר
ראשי לא מרוהט, ביאושנו אנחנו לוכדים נצח, במעשה אהבתנו אני
נוטל אותך.
דרך שמיים מפוזרים ברישול רק כך נמצא לפעמים מאוחדים בנשמה
ובגוף וכל הכאב הוא דם על סדין שכמו וילון הוא משוח וכל השמשות
אבודות.
מתהפכת על הגב ואני מנשקך מתוך דמעות, כל רגע הוא האחרון
מסוגו, את יודעת, ויש כל כך הרבה עוד.

ושוב נוסעים על הדרכים החשוכות וכל סימן של אור יש בו עצבות,
מה לו שיאיר ככה יציב בעוד אנחנו שוב שבים ונפרדים.

   הן כמו תפאורות של החוג לתאטרון בחושך: פס אור חלומי לוכד
תוואי של שדות, במרחק איזה שולחן עזוב נוצץ מאחורי חומה של פח
ואור קטן מאיר לכתיבת האותיות. היא עודנה ישנה ואני שוגה
בהזיות.
כמו החלום שחלמתי קודם: הייתי זקוק לעזרתך ומיד את מתקשרת
ומדובבת, דואגת.

באבדי אישה אחת אני חוזר ומאבד אחרת, זו האישה שהיא כל הנשים
כולן והיא כל אהבתי.

אני נזכר בחדר בו אהבנו, בו חלמנו לחיות ומגלה שכל החדרים מאז
הם בדיוק אותו החדר, ריקים עצובים ואפורים. משום שנהרג בי חולם
אחד שחלומו היה כבר בהישג ידו ושוב לא יחזור אליו.

       ויש עלי כותרת קפואים בפרחים שלא השקיתי שרק את ידעת
להביא, ויש בי געגועים אל הנצח הפרטי. חדרים חסומים בלב, נשים
שלא אוכל לאהוב דיי הצורך והן מתפתלות מעל גופי הדואב, מפיקות
עונג שיש בו עיצבון משום שאיננו שלם, אבל יש בו הקלה עצומה
לאותו כאב הלב.

26-3-05