כבר שבוע שהזמן לא מתקדם באמת, רק נמרח על הקיר ולא מבשר טוב.
הבלבול לא רגעי, מתנגן מול חלון שמביט על קיר הזמן המרוח,
מתערבבים זה בזה.

הימים עוברים, אבל השעון ממשיך להראות כאב.
ועוד דאגה שנושרת כמו שלכת של תהיות, מציפה את הפחדים.

אני רוצה לעוף, לצייר לי עולם, ולתת בו מקום כמה שאפשר לרוגע.
לראות את הפרחים פורחים, ולדעת שהשמש תאיר לי גם מחר.
ואני לא אשקע שוב לזמן הכאב שעובר ועובר אך לא נגמר.

היו ימים טובים, אבל עכשיו שהחושך מקיף את עצמותי, אני לא זוכר
כבר מה זה טוב.
אני רק מתכסה בתוך עצמי ולא רואה את האור.
מתי יהיה אפשר להגיד שאתמול היה טוב?

אני רוצה לעוף, לצייר לי עולם, ולתת בו מקום כמה שאפשר לרוגע.
לראות את הפרחים פורחים, ולדעת שהשמש תאיר לי גם מחר.
ואני לא אשקע שוב לזמן הכאב שעובר ועובר אך לא נגמר.