מעלית השמים תקועה בקומת החניון
בבטן הבטון של הקניון.
אואזיס זעיר בורגני באמצע שום מקום.
מנגינה ממוזגת מלחכת את הרצפה.
כמו במבצע של שניים או שלושה במחיר אחד
דקות רזות חולפות בקטווק מתפתל
על פני בובות בחלונות הראווה.

ריח של צרכזנות באוויר.
אני יושב לי כמו זבוב על כוס קפה הפוך
ומעמיד פני משורר - לורד ביירון בגרוש.
(לאן לברוח? לחוף הים?
בטרם יופרט קיבינימט)
גם לבמאי אין שמץ של מושג.
אנשי הצוות מתרוצצים כמו נמלים בסט,
כי אין תסריט ולא היה אף פעם.
רק ריח של חומצה חמוץ מתוק
והישרדות המתאימים ביותר.
(תקריב של פרצופי, טשטוש...)

לבוש בחליפת ארמני לבנה
הבמאי כובש את הפיהוק -
היה טוב וטוב שהיה.