17/1/2009
עזה זה סרט, לא יותר מזה. כך אמרת לי בטלפון בשבוע שעבר, כשעוד
ענית. היום חייגתי את המספר שלך בפעם החמישים ושלוש, רק כדי
לשמוע שוב את ההודעה הקולית שמעודדת אותי להתקשר כשהמנוי יהיה
זמין. הקור המזדחל בבטן כשהנחתי את השפופרת לא היה מעודד ולא
כלום, רק מצמרר. כבר קרה בעבר שלא ידעתי מה קורה איתך, אבל
הפעם הכל גדול יותר. הפעם אתה יותר חור שחור מאי פעם.
עזה מפחידה אותי. רק כי אני מפחדת לאבד אותך, לא בגלל שום דבר
אחר. איבדתי אותך כבר, אבל אני מפחדת שעזה זה לתמיד. סרט או
לא, יכול להיות שהתסריטאי קיבל שבץ בדרך.
כשדיברנו בשבוע שעבר היית מוחשי כל כך. הרבה זמן עבר מאז שהיית
מוחשי בשבילי. מחשבות עליך תמיד היו כמו בריזה קלה מכיוון הים,
שליטפה אך נגוזה לאחר מאית השנייה. שיחת הטלפון החזירה אותך
למציאות ברעש גדול וצלצולים, שנשמעו רק באוזניי. ולא שאני
צריכה אותך עכשיו, בכלל לא, אבל אם עזה היא סרט, ברגע שהסרט
התחיל אני צריכה לראות אותו עד הסוף. בלי הפסקה לפרסומות.
והעניין הוא שאני קצת יותר קרובה אליך עכשיו, אבל מה זה משנה
כשהטלפון שלך שלא זמין עושה לי לחץ בנקודה מסוימת בצוואר?
הייתי כל כך רוצה לראות שאתה בסדר. רק תגיד משהו. תגיד שאתה
בחיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.