שתי ידיים מצטלבות תמיד לגשר
בין נפשות שבעולם המנוכר,
בו מתנחמת כל אחת בכך שיש לה
יד יקרה של מישהו מוכר.
וכל עוד הן שלובות, ידיים אלו,
גם גשם זלעפות הוא אגל טל,
גם אם רקיע הוא שחור צבעו אך תכלת,
והצער הקשה בגדר קל.
ואילו תצטלבנה עוד ידיים
ליצור גשרים במקום לבנות קירות,
עוד נגלה אולי, כי יש סיכוי עדיין
לעשות עולם למנוכר פחות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.