אני מקיא. אני מקיא על הדשא. אני מקיא על הדשא בפארק ליד הים.


לפני שלוש שעות זרקו אותי בפעם הראשונה בחיים שלי. היא לא
עדינה, הקשר שלנו לא עדין. היא אומרת לי שאני משעמם אותה
ושבשלב זה של חייה, אם זה לא כיף אז לא כדאי. אני מנסה להגיד
לה שיש בנו יותר מזה, ששווה להמשיך לנסות עוד, לעשות דברים
חדשים. היא לא מסכימה איתי. אני גם לא מסכים עם עצמי. במשך שנה
וחצי לא הצלחתי לדמיין את עצמי לא איתה יותר. למעשה, גם לא
ניסיתי יותר מדי. הייתי מסטול במשך שנה וחצי ועכשיו אני אצטרך
להיגמל, אני לא מאמין שאני אצטרך להיגמל. במשך שנה וחצי חוויתי
את החיים דרך בועה מגינה של אהבה. חשבתי שאני בן אלמוות, שאני
בלתי מנוצח. חשבתי שזה יימשך לנצח. חטאתי בחטא היוהרה. אסור
היה לי להתעלם מטיבם המחזורי של החיים - כל דבר שעולה, חייב
לרדת, כל מה שנולד, חייב למות. ועם זאת, עדיין התעלמתי.

כשהייתי בן 8 ראיתי דולפינים. אני רואה דולפינים בתל אביב
והחיים יפים. הדולפינים קופצים דרך חישוקים, מקפיצים את המאמנת
שלהם לאוויר ומתוגמלים על כל תעלול בדג עסיסי. זה יפיפה. אוסף
של דולפינים חינניים שעושים הכול בשביל להצחיק אותי. אין בזה
שום דבר רע או אפל או לא מוסרי. אני אוכל צמר גפן מתוק ורואה
דולפינים משפריצים מים ומקבלים דג. אני אומר לאבא שלי שכשאהיה
גדול אני גם רוצה להיות מאמן דולפינים והוא אומר לי שאני אוכל
להיות כל מה שארצה, אפילו אחד מהדולפינים. אנחנו צוחקים ביחד
על המחשבה שאני אוכל להיות דולפין. זה לא שלא שאני לא מאמין
שבאמת אוכל להיות דולפין אם ארצה, זה רק מצחיק לדמיין אותי
כדולפין, זה הכול. בדרך הביתה מהדולפינים אנחנו עושים תאונה.
מישהו מצפצף על רמזור אדום ונכנס בנו מהצד. אבא שלי נפצע ברגל
וצריך ללכת עם קביים במשך כמה חודשים ואני מקבל מתקן לצוואר.
האוטו הבא שלנו פחות יפה.

בכיתה ז' כמעט ונבחרתי למועצת תלמידים. המורה מבקשת מהילדים
לזרוק שמות למועצת תלמידים ומי שיושב לידי אומר את השם שלי. עד
אז, לא חשבתי לרוץ למועצת תלמידים. המורה רושמת את השם שלי על
הלוח ואני מתחיל לחלום. אני חולם שאני נבחר ואז רץ לראשות
מועצת התלמידים. אחרי קמפיין קצר, אני מנצח ניצחון סוחף. כולם
מריעים לי ואני מבטיח להם להאריך את ההפסקות ולקצר את ימי
הלימודים. אה, וגם לפטר את המורה למתמטיקה שכולם שונאים. כולם
אוהבים אותי, אפילו הבנות היפות שאני מתבייש לדבר איתן. גם
רינת ביניהן. היא באה אליי ומנשקת אותי ואומרת לי שהיא אוהבת
אותי. המורה אומרת לכל מי שכתוב על הלוח להוריד את הראש. היא
מתחילה להגיד שמות והילדים מרימים יד כשהיא אומרת את השם של
המועמד שהם רוצים בו. אחרי שהיא מסיימת עם השם האחרון היא
אומרת לכולנו להרים את הראש. אני מסתכל על הלוח ורואה שהגעתי
מקום שני אחרי אלעד, הילד הכי פופולארי בכיתה. בכיתה ח' הוא
ורינת חברים.

בטקס הסיום של כיתה י"ב הופעתי עם הלהקה. אנחנו ביחד כבר
שנתיים וחלק גדול מהנוער בישוב מכיר אותנו. הייתה עלינו אפילו
כתבה בעיתון המקומית והכתבת רשמה שם שהיא חושבת שעוד יכירו
אותנו בכל הארץ. לכולנו יש שיער ארוך וחולצות שחורות עם כל
מיני ציורים של גולגולות ודברים מפחידים עליהם. אני חושב לעשות
קעקוע כי למתופף שלנו יש כבר אחד. זה ציור של ילדה מוחצת לב
אנושי. כולנו חושבים שזה ממש מגניב. המוזיקה שאנחנו עושים היא
בעיקר חזקה וכועסת. אני הסולן והגרון שלי צרוד מהחזרה שעשינו
אתמול. כולם אומרים שאני דווקא נשמע יותר טוב ככה. המנהלת
חושבת שאנחנו עושים שני שירים של תיסלם שמדברים על סיומים
והתחלות. בעצם אנחנו מתכוונים לעשות שניים מהשירים שלנו. אנחנו
מדברים על השתמטות מהצבא והתחלה של סיבוב הופעות באירופה.
כשהמסך עולה אנחנו מתחילים לנגן. אנחנו מנגנים עשר שניות.
המנהלת מזהה שזה לא מה שהיא ביקשה, מורידה מתג והדי ג'יי שם
שיר של תיסלם ברמקולים. אנחנו יורדים מהבמה בכעס. המתופף
מתגייס לנח"ל, הגיטריסטים לשריון, הבאסיסט למודיעין ואני מגיע
לתותחנים.

בשנת השירות האחרונה שלי נפצעתי בפעילות מבצעית. אנחנו יורים
על לבנון בלי הפסקה. לא ישנו כבר יומיים והידיים של מלאות
יבלות מסחיבת פגזים. בתקשורת אומרים שהירי שלנו לא עושה כלום
מלבד לפגוע באזרחים. אף אחד מלבדי לא מוצא בזה שום דבר רע. אני
אחראי על העברת הפגז מאזור התחמושת אל התומ"ת עצמו. זה התפקיד
הקשה ביותר ונתנו לי אותו למרות שאני לא הבחור הכי גדול בצוות
שלי. ביום הראשון שלי לטירונות המפקד שלי אומר לי שהוא שונא
אשכנזים בכיינים ושואל אותי אם אני הולך להיות אשכנזי בכיין.
אני אומר לו שלא. השאלה הזאת עוקבת אחריי לאן שלא הלכתי במשך
שלוש שנים. גם בצוות האחרון שאני מגיע אליו אומרים לי שאני
נראה כמו אשכנזי בכיין ונותנים לי את התפקיד הזה כדי להוכיח
שאני באמת כזה. כל הפז"ם והמבטים העקומים לא עוזרים. ביום
השלישי לירי הגב שלי כבר שבור לגמרי. בפעם העשרים אולי באותו
יום שאני הולך מהתומ"ת חזרה לאזור התחמושת, אני מרגיש קליק
נוראי בגב. אני עוצר במקום ומפסיק לזוז. כאב חזק מתחיל לטפס
במעלה עמוד השדרה שלי ואני מתיישב. המ"מ רואה אותי ורץ אליי.
הוא מושך לי את אטמי האוזניים החוצה ומתחיל לצעוק עליי. הוא
אומר שזאת מלחמה ושאין פה מקום להתבכיינות. בדיוק כשהוא מתחיל
להגיד לי שתמיד אשכנזים כמוני עושים לו בעיות, התומ"ת מימיני
יורה. אני מאבד את השמיעה באוזן ימין. אני נכנס למצב של הלם
והם מזמינים האמר-בולנס לפנות אותי. בבית חולים מגלים אצלי
פריצת דיסק. במיטה משמאלי שוכבת חיילת שנפצעה מקטיושה. קוראים
לה תהל ואנחנו מתחילים לדבר.

אני מקיא. אני מקיא על הדשא. אני מקיא על הדשא בפארק ליד הים.
אני מקיא על הדשא בפארק ליד הים וציורים של דולפינים שמחים
משתקפים באנדרטה מבריקה לזכר הרוגי פיגוע.