ישבתי על השרפרף.
ישבתי על השרפרף וחשבתי על העבודה בביולוגיה, למדנו השיעור על
משאבת הדם - הלא היא הלב שלנו. חשבתי כמה שזה מדהים שהלב לא
מפסיק לפעום אף פעם, שהוא אף פעם לא מתעייף, שהוא לא נח ואומר
"אין לי כח". וטוב שכך, אחרת היינו... אחרת לא היינו.
הלב עשה לי חשק לחיות, לזוז, ללכת.
קמתי מהשרפרף ויצאתי החוצה, הלכתי לאורך הרחוב שמוביל אל הבית
שלנו, ובדרך ראיתי המון רקפות, אבל שמתי לב שיש בצד, רקפת אחרת
שונה, מבודדת מכולם, היא גם הייתה בצבע אחר.
משום מה הרקפת הזו משכה את כל תשומת ליבי, והחלטתי לשבת לידה
ולהתבונן בה.
פתאום התחיל לרדת גשם ובדיוק היה לי מין מצב רוח כזה ממש עצוב.
כל הדרך הביתה הבטתי לשמים וחשבתי על הרקפת היפה שמצאתי שם
בדרך הביתה.
כשהגעתי הביתה שמתי בפטיפון את התקליטור הכי עצוב שהיה לי
בחדר, היה לי מצב רוח חורפי הפכפך שכזה.
אחרי כמה דקות בבית הרגשתי צורך עז לצאת החוצה, אל הגשם. זה
היה כאילו העננים קראו לי ואמרו "בבקשה אל תשאירי אותנו פה לבד
בחוץ" וכאילו הקשת חיכתה לי שאצא החוצה ואביא את השמש.
אז יצאתי החוצה, מה זה יצאתי... רצתי את כל המדרגות בבניין עד
שהגעתי לרחוב.
בדיוק כשירדתי, הגשם התחזק וכולי נרטבתי. הרגשתי את טיפות הגשם
נוקשות לי על הראש, ושמעתי את הטיפות מרטיבות את הרצפה. היו
שלוליות ענקיות ופחדתי להירטב. אבל אז אמרתי לעצמי שחבל, זה
כיף. כך יצאה תמונה של ילדה מקפצת בשלוליות בלי אפילו איש אחד
נוסף ברחוב.
כשהגעתי הבייתה, הייתי מאוד שמחה. אבל יום אחרי זה כבר נעשיתי
חולה.
שכבתי במיטה והשתעלתי חזק, אז אמא הביאה לי מדחום והיה לי חום
גבוה. נשארתי באותו היום בבית, וגם יום ויומיים אחריי.
ואז למדתי לקח - אסור לחשוב על עבודות בביולוגיה.
היום, אני בת 60, משאבת הדם שלי לא כזו חזקה כמו שהייתה בעבר,
ואני מעשית חולה הרבה יותר מהר.
אבל אני עדיין יוצאת החוצה כשיורד גשם, כי עדיין נראה כאילו
השמיים קורצים לי לבוא להשתתף איתם בחגיגת הגשם. רק שהיום אני
יוצאת עם מטריה.

@ נכתב כחלק מתרגיל כתיבה, פשוט ביקשתי מאחותי שתזרוק 5 מילים
והרכבתי מזה סיפור: שרפרף, פטיפון, משאבה, רקפת ומדחום.
זה מה שיצא :)