"ואי, איך בא לי לכתוב סיפור, או ספר.. משהו מעניין". חשבה
לעצמה.
למעשה, השעה הייתה משהו בסביבות שתיים בלילה, כשהיא שמעה את
הראיון הזה בתוכנית "ציפורי שחר" ברדיו, על סופרת או מוציאה
לאור, או שניהם, או אף אחד מהם, היא לא ממש הצליחה להבין מי זו
הייתה, ספרה על ספרים, על סופרים, על אנשים.
היא רצתה להיות סופרת. היא רצתה ליצור משהו משל עצמה. עולם
כזה, אחר. אבל לא רק ליצור אותו, אלא ליצור ולתלות גבוה וגדול
שכולם יראו את העולם הזה. היא רצתה להעביר הלאה את העולם, היא
רצתה שאנשים יקשיבו או יסתכלו וישימו לב ושהיא תגרום להם
להרגיש, שוב את אותו הפחד שחוו כשנפרדו מאמא בכתה א', או שלמדו
לשחות בפעם הראשונה וחשבו שהם יטבעו, או שוב את האהבה שהגיעה
עם בואו של התינוק הראשון שהגיח לו לעולם, וקרא להם "אמא"
ו"אבא", ואת ההתרגשות שראו שהקטן, כבר נעשה גדול ולובש מדי
צבא, שאותם מחליפים אחר כך בגדי חתן או כלה.
אם כך, ידעה שאם היא רוצה ליצור עולם, עליה להשתמש בחומרי הגלם
שכבר קיימים. כלומר להשאיר את השמש, את הירח, את הכוכבים
והפרחים, רק לשנות אותם קצת, את המיקום שלהם אולי, את הצבע, את
הצורה. אבל בהחלט להשתמש בהם ולא לזרוק לגמרי החוצה.
היא ידעה מה יקרה כשהעולם שלה ייחשף, או לפחות תיארה לעצמה. אז
היא עטפה את עצמה, במיוחד את הבטן והלב, בכיסוי של זכוכית
קשיחה.
היא כבר למדה שאנשים אוהבים את מה שיש, חושבים שהם יודעים
הכול, וקשה להם להתרגל לדברים קצת אחרים ממה שהם מכירים. היא
זכרה את הפעם ההיא, שהיא עבדה במפעל לאריזת מתנות. לימדו אותה
איך עוטפים קופסאות קטנות, איך מדביקים את נייר הדבק, באיזה
צורה, באיזה כמות, באיזה אופן, את הכול לימדו אותה, לפרטי
פרטים, שוב ושוב. היא עטפה את הקופסאות קצת אחרת. היא עבדה יפה
מאוד, רק ששמה את נייר הדבק קצת באלכסון, ואת הקיפול עשתה כלפי
מטה במקום כלפי הצד, והצורה הייתה קצת שונה. אבל ניסו ללמד
אותה שוב ושוב איך צריך לקפל ואיפה צריך להדביק וצריך וצריך
וצריך. אמרו לה שמה שהיא עושה לא טוב, פשוטו כמשמעו פשוט
לא-טוב.
באמת שהיא ניסתה לעשות מה שצריך, אבל כאילו מישהו הזיז לה את
היד כל פעם שהיא ניסתה לעשות מה שצריך ושם אותה במקום אחר. פעם
אחת יצא לה עטיפה כזו, פעם אחת יצא אחרת, אבל אף פעם לא מה
שצריך. היא חשבה שהעטיפות שלה ממש יפות ושבטח מי שיקבל את
המתנה גם יחשוב כך, אבל המנהלת שלה לא אהבה את הצורה בה היא
עוטפת את המתנות, ופיטרה אותה.
בעצם זו הסיבה שהייתה צריכה להתעטף בזכוכית. אנשים יורים חצים
בחוץ כל הזמן, יורים לכל הגוף ונכנסים עמוק בעיקר באזור הלב
והבטן, וכשהם מגיעים לשם זה כבר קשה להוציא אותם, ולכן רצוי
להצטייד במגן, או משהו שיגן על הגוף מפני החצים ההרסניים
הללו.
הייתה לה בעיה אחת עם העניין הזה.
ברגע שעוטפים את הלב והבטן, אמנם שום דבר לא יכול להיכנס לשם
כדי להרוס ולפגוע, אבל גם שוב דבר טוב לא יכול לצאת משם, בעצם
שוב דבר גם לא טוב לא יכול לצאת משם, הכול תקוע בפנים.
הייתה עוד אפשרות. להיות מה שצריך להיות. מה שכולם.
אז היא ניסתה.
כולם קראו עיתון בבוקר ושתו קפה, אז גם היא. כולם הלכו לעבודה
בבוקר וחזרו בערב, אז גם היא.
כולם דיברו על החדשות ועל שער הדולר, אז גם היא. היא שמה לב
להתנהגויות של אנשים, למבטים שלהם, להבעות פנים, למה שהם
אומרים, ועשתה מה שראתה.
היא נהגה להשתמש הרבה פעמים רק בשתי מילים: "כן" ו"לא". היא
ידעה שאם היא תוסיף כמה משפטים, אנשים לא יאהבו את מה שהיא
תאמר, ולכן נהגה להשתמש רק בשתי המילים האלה.
היא לבשה בדרך כלל ארשת פנים די רצינית, ולא כל כך הרשתה לצחוק
שלה להתגלגל החוצה. אולי זה לא במקום, אולי זה לא יפה, אולי זה
דברים שמצחיקים רק אותה, אז מוטב שלא.
היא התלבשה במיטב בגדיה שקנתה בחנות שכולם קונים בגדים, וקנתה
את הנעליים שכולן הולכות איתן והלכה איתן כל הזמן. היא התאפרה.
היא ראתה שבנות שמות אודם בצבע אדמדם וקו כזה מתחת לעיניים, אז
גם היא שמה.
היא כבר לא הייתה צריכה את מעטפת הזכוכית שתגן עליה, כי עכשיו
אף אחד לא יירה עליה חצים שיפגעו בה.
זה היה לה די נוח.
נמאס לה לבנות עולמות מחודשים ולהתעסק עם חצים שפוגעים
והורסים. היה לה הכי נוח פשוט להשתלב בעולם שכבר קיים, בלי
לנסות לשנות שום דבר ופשוט לשתוק, להפסיק כבר לדבר כל הזמן,
להפסיק לחשוב, להפסיק להרגיש, להפסיק ליצור דברים חדשים.
הייתה לה תופעה מאוד מוזרה. כל לילה היא הייתה חולמת על כלום.
היא הייתה רואה מסך שחור בלי דמויות, בלי נוף, בלי כלום.
כל לילה היא הייתה קמה בבהלה והייתה מרגישה צורך מאוד חזק
לצייר, אלא שכל פעם שניסתה לצייר משהו היה יוצא לה רק שרבוט
כזה מוזר, כל מיני קווים וצורות ממש בלתי מובנים ובלתי
מוסברים.
היא ניסתה לצייר בית, ופרחים ועננים, את זה כל ילד בגן יודע
לצייר, אבל כל מה שיצא זה תערובת של עיגולים ומרובעים, פסים
ונקודות. ציור אחר ציור הייתה זורקת לפח, ושוב מנסה לצייר ושוב
ושוב בכל יום אבל היא לא הצליחה לצייר שום דבר נורמלי.
היא לא הייתה טובה בהרבה דברים כמו שהייתה טובה כשניסתה ליצור
עולמות חדשים. אבל היו לה דברים טובים אחרים. היא עשתה שיא עם
עצמה בלשתוק בשיחות בין אנשים. היא הייתה די טובה בזה, בלשתוק.
פעם היא השתתפה בשיחה על הקולקציה החדשה שיצאה באחת מחנויות
הבגדים הנחשבות, היא רצתה לומר הרבה דברים על הבגדים האלה אבל
היא שתקה ורק אמרה "כן", ו"נכון".
עצם המחשבה להיות נטולת מחשבות משל עצמה, לכלוא את המילים שלה
בתוך הגוף במקום להוציא אותם החוצה ולשתף את כולם, עשה לה רצון
להקיא. היא הרגישה שהיא רוצה להקיא על כל העולם את מה שהצטבר
לה כל כך הרבה זמן בתוך הבטן.
את הבגדים הבכלל לא אופנתיים בעיניה שלבשה כי כולם לובשים, את
האודם והאיפור הזה שנראה לה כמו מסיכה, רצון להסתיר את הפנים
האמיתיות, היא רצתה לצחוק מתי שבא לה ורצתה לומר לאנשים שהם כל
כך טיפשים.
היא חלמה בלילה על פרחים שעלי הכותרת שלהם למטה והשורשים
למעלה, ועל ציפורים עפות בירח, ושהירח בכלל מרובע וצומחים עליו
מפתחות גדולים שפותחים את הדלתות לכל אחד מהכוכבים בשמיים,
שהיו אצלה בכלל בצבע ירוק בהיר.
והיא קמה בבוקר וציירה בתים ועצים, ויצא לה ציורים מאוד יפים.
כולם אמרו שזה נראה תערובת של קווים עיגולים ומרובעים פסים
ונקודות בלתי מוסברים, אבל זה לא היה לה אכפת, בעיניה זה היה
יפה.
היא רצתה שזה מה שיהיה, שלא יהיה לה אכפת, ושהיא לא תפגע. אבל
עדיין היא שמה מדי פעם את מעטפת הזכוכית.
היא יצרה לה עולם משלה, שרק היא הכירה.
היא רצתה שיום אחד העולם הזה שהיא יצרה לעצמה, יהיה שייך
לכולם. לא, שכולם ידעו עליו, שכולם יכירו בו וישתמשו בו, העולם
שלה יהיה שייך רק לה תמיד.