אדם נכנס למשרדו של פסיכולוג מפורסם, הוא נראה לא ייחודי בכל
מובן המילה, הפסיכולוג אינו מופתע מכניסתו של האיש כי היה ידוע
לו על פגישה זו.
"שב בבקשה אדון סמית." אמר הפסיכולוג בעודו מסתכל שנית באדון.
האדון מתיישב ממול הפסיכולוג מכחכח בגרונו ושותק.
לאחר כמה דקות של שתיקה הפסיכולוג פצה פיו "וכיצד אוכל לעזור
לך אדון סמית?" "אני נורמלי." השיב האדון. "אבקש את סליחתך?!"
אמר הפסיכולוג. "אני נורמלי."הסביר האדון. "וכיצד זה מתבטא?"
שאל הפסיכולוג. "בכך שנולדתי בדיוק בזמן הנכון ללידה, שקלתי
במדייק כמו וולד רגיל, ההתפתחות שלי הייתה כמו בספר, לא חרגתי
בשום מידה, כך גם בלימודים, היו לי ציונים ממוצעים, חברים
ממוצעים ואהבות ממוצעות, לא משהו שיש לו פן רומנטי שעושים ממנו
הפייטנים, התקבלתי לעבודה אפורה, חסרת כל ייחוד או שוני, סך
ההכנסות וההוצאות שלי אינו עולה או יורד מהצרכים הרגילים וחיי
האהבה והמשפחה שלי אינם מלאי עזוז או כעס או אפילו אהבה, אני
אינני מחפש דברים אלו וכך ניכר שלא גם הסובבים אותי, אני איני
מכור לשום דבר ואף לא התנסיתי בדברים מוזרים." אמר אדון סמית.
"אם כך מה היא הבעיה?" שאל הפסיכולוג. "הבעיה היא שחיי חסרי כל
חשיבות, אינני מתכוון בכך למחשבות אובדניות חס וחלילה אלא שחיי
הם כל כך בנאליים שפשוט הם יכולים לחלוף וזה לא ישנה בכלל. חיי
משעמים, חסרי פואנטה ומוחצי נפש." אמר האדון. "אם כך למה אינך
משנה אותם?" תהה הפסיכולוג. "כי כך אני נשאר נורמלי."