"כשאני צמא, אני אוהב את המים בכוס.
וכשאינני צמא, אני אוהב
לרחוץ." שארל דה גולסו
אפשר לקרוא בנפרד. ואפשר
גם ביחד.
לכל אדם יש צל שגדל
תחתיו. לכל אדם
הוריו.
צלו של אדם, הולך
וגדל, גדל
והולך, לרגליו.
יום אחד, יישאר לנצח בשמש
ויכאב
מות הוריו
לכל אדם יש צל. לכל
צל, שמש. ועינייך
שלך
לאן פונות?
לכל אדם צל. אך
יחיה, לאו דווקא
בשלו. ובשלו,
לאו דווקא
לבדו.
לכל אדם צל. תחתיו
יש מקום. היגור שם לבדו,
או שמא, ישים פעמיו
אלי שמש. לבדו?
לא לכל אדם
צלמשלו.
צלו-שלו, של אדם, משורטט
על-ידי טביעות רגליו,
בעת ריצתו בשמש.
אדם נולד
בצל הוריו, ומתרגלות
עיניו לאיןשמש.
כחיה כלואה, בגדר
שחורה, יתהלך בכלובו. אך
אם יצליח לצאת,
תסנוור
השמש. עלכן, יגדר
האדם את עצמו
בצלו-שלו.
אדם, צלו-שלו יצילו
מן השמש. יצילו,
מן הכווייה.
יגבילו, למתחמי איןשמש.
צא, אדם, צא מן הצל
צא וברח
רוץ
כל עוד כוחך במותניך
גע בם
במרחקים המוארים.
מכה בסנוורים השמש
עלכן, יראה האדם
רק בצל. אך עדיפה חיה
עיוורת ורצה, עלפני חיית
מחמד
כלואה ומגודרת. רוצי
חיה נהדרת, השיגי
את לחמך שבשמש. גם כך
יחכה לך צלך, לחבקך
עת נכווית. אך יהא זה
צלך-שלך, רק אם ראשית
ברחת מן הכלא.
לכל אדם יש צל, תחתיו
ישב. לכל אדם יש צל.
אבל
בעבור צלמשלו, ייאלץ
קודם לצאת אל השמש.
בעד אוהל-מועד משלו
ייאלץ אדם
קודם לצאת, מהצל
שנולד בו.
אדם, צלו-שלו יצילו
מפני השמש. זאת למרות
שהיות
האדם-בעל-צלמשלו
זו נדוניית השמש.
|