אני יושבת באוטו. מול ההגה. חוזרת הבייתה מבילוי עצוב
ברדיו מתנגן שיר נוסטלגי. אז אני שרה.
והדמעות זולגות, והראש כואב, והמחשבות מתרוצצות..
והמהירות עולה.. והמהירות עולה.
והדמעות זולגות, ואני שרה חזק, כמו ששרים את ההמנון בפולין
והלב מתרוקן מכל תקווה של אור. ואני רוצה כבר להגיע הבייתה,
לסיים את היום הנוראי הזה.
והמהירות עולה והכאב מתעצם והדמעות.
ופתאום אני רואה את האור!
יש רעש חזק, ואז חושך.
ואני כבר לא אגיע הבייתה. לא היום.
מזל שיומולדת 18 יש רק פעם בחיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.