אני כותבת כי קשה לי עכשיו, בעיקר לדבר, בעיקר להביע רגשות לא
מובנים. אני כותבת כי אני נזכרת ברגעים. זה בא בהבזקים וזה
כואב! כי דברים יכלו להיות אחרת, כי יכולתי להפרד ממנה, כי
יכולתי לחוות שמחה אחרונה לפני האבל הנוראי הזה.
בעיקר כי אני בשוק, כמו כולנו. כי ביום אחר הכל התהפך, הכל
נהרס.
אני כותבת כי הלב שלי בוכה עכשיו ואף אחד לא יודע.
אין לי זמן לחשוב ואין לי זמן להפרד כמו שצריך... אני כותבת,
לא יודעת למי בכלל... למישהו שיקשיב לי - לחבר, לאלוהים, אולי
לך סבתא.
אני לא מבינה בכלל מה קרה! בלתי יאמן אבל זה פשוט לא נקלט. אני
לא מסכימה להכיר באובדן כי הוא כלכך גדול. חולייה מקשרת בשרשרת
פשוט נפלה, ומי יודע כמה זמן נחזיק מעמד יחד.
ועכשיו זה ברור, לך אלוהים- עם צדיקים תעשה חסד, הלוא כן? אז
למה צדיקה כמו סבתא שלי איננה? איפה החסד? איפה הגדולה?
אני כותבת, כי במערבולת הגדולה שנקלעתי אליה נוצר חור קטנטן של
מנוחה, שאחריה אני כבר לעולם לא אוכל לתת לרגש להתפרץ כך.
אני כותבת עכשיו.. כי זה באמת הדבר היחידי שאני יכולה לעשות. |