פרפרים בבטן אופפים בחיבה,
המכונה המשומנת היטב - חדלה.
הדמיון מטייל במבוכי הלב,
שואל, מרחף, מתלהב.
פעימותיו קוראות בקול גדול,
כמו תחושה של כמעט ליפול...
ההתרגשות אינה מובנת לשכל הישר,
כיצד זה יתכן? איפה המוכר?
השפתיים נושקות לחיוך באהבה,
העיניים מתמלאות בלהבה.
האש חובקת נשמתי ואינה מתכלה,
כל הכוח במילה טובה, כוונה.
ושיריו מתנגנים בעיני רוחי,
כל-כך רכים, נוגעים בתוכי.
ואני, אישה-ילדה, עודני למדה
לעולם לא אדע,
איך נגע בנפשי, במוחי, בלבבי
האיש, האחד, שאיננו עמי
תודה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.