אז פגשתי את אלוהים,
ככה סתם, באמצע החיים,
ב 2 לפנות בוקר.
נשענתי לאחור על הכסא
ושאלתי אותה די בפשטות -
"אז, מה הקטע?"
היא הביטה בי בעיניים, באופן די ענוג.
"האמת", היא אמרה, "אפילו קצת התגעגעתי,
רצית, כל כך רצית להפסיק לדבר עם עצמך אז הלכתי.
והכי גרוע שגם אם קרו כל אלו בכלל לא ידעת,
למעשה דיכאת את כל מה שאת.
ועכשיו את קוראת לי? מדוע?"
נשארתי חיוורת, בוהה בחדר השקט מולי אשר התחיל להסתחרר
מסביבי,
ובאמת לא יודעת מה להגיד.
"את האמת, נראה לי שנעשתה טעות", התחלתי לגמגם ברישמיות
מתנצלת, "אבל אני לא קראתי לך, פשוט קצת חפרתי בעבר, קצת
נוסטלגיה... ולפתע הגחת... אולי ביקשתי קצת מוזה, פשוט
התגעגעתי לאיך בקלות הייתי מתנסחת פעם, אבל...
"מוזה!"
היא צעקה בלגלוג.
"זה כל מה שזה היה בשבילך, סתם עוד מילה חסרת משמעות.
הייתי פרושה מולך כל יום, חלק ממך ואת בגדת בי!"
שתקתי במבוכה. מנסה להבין על מה כל המהומה.
כל כך הרבה זמן לא הייתי אני? תהיתי.
הייתכן שכל מה שרציתי שיחלוף היה בדיוק הדבר בגללו מתתי?
"רגע...רגע...עיצרי!
"שמעי...
תותי איננה, אוקיי?,
תותי מתה, מזמן!
אני קברתי אותה בעצמי, בחולות, הזעתי, ירקתי דם, התפתלתי לאור
ירח, ייללתי וצרחתי, נקמתי והסתרתי בבוץ נשימות אחרונות,
אז למה את כאן? למה?"
היא הרכינה ראשה כמו מרחמת עליי ולחשה -
"יש דברים שלא מתים עד שהם מתים..."
"מה?"
צעקתי נחנקת!
"רוצה לדעת למה עשיתי את זה? רוצה לדעת?"
שאלתי כמו ילדה שמשוויצה בברבי החדשה שלה,
"בדיוק בגלל זה!
בגלל תחושת ההיסחפות המיותרת הזו, החולשה, הפחדים,
אני לא רוצה לדבר עם אלוהים!
אני לא רוצה רגש סוחף ודמעות!
רציתי חיים נורמלים של הישגים ומטרות..."
ומייד היא הניחה אצבע על פי שאשתוק.
"וקיבלת!
טלי לא באמת כותבת,
טלי לא באמת מרגישה,
טלי לא באמת בוכה,
טלי לא באמת אוהבת,
טלי חזקה חזקה,
טלי..טלי.. רגילה?"
ומיד היא הסתירה את פיה בכף ידה וגיחכה בילדותיות.
חשתי את זעמי גועש בי
אך מיד וללא רצוני, דמעות נקוו בזווית עיני.
"זהו? אז ככה זה נגמר?"
שאגתי לעברה,
"נגזר עליי לא לכתוב עוד מילה לעולם?
לא לחוש עוד תחושה אמיתית?
אני? לפחד מבמה? אני?
אני לא מצליחה לתקשר! נשמע לך הגיוני?
אני, שהייתה מורגלת למרחבים וחופש מוחלט מפחדת לזוז מהמיטה
שלי, אני?
מה עשית לי מה? רוח רעה!
היא התקרבה אליי בסערה, כועסת לא פחות ממני מסתבר,
"את שמת אותי שם בעצמך"
היא הידהדה בתוך ראשי.
"ולמעשה לא הגיע לך אפילו חצי ממני
אנשים אהבו אותך,
כמו שאת,
אך לך זה לעולם לא הספיק,
מרוכזת בכאב היית ומרוכזת בכאב תהיי,
טומנת בחול כל מה שלא יכולת להכיל.
אפילו אותי קברת,
והנה אני שוב
חוזרת בשנייה של תובנה,
כי אולי טעית,
כי אולי לא ראית,
שמה שעשית היה בסדר, היה טוב, היה התחלה.
ושם נבהלת, במקום בו נגמר הכאב ומתחילה העבודה האמיתית.
וכאן אני מרחפת מולך, הותרתי כבר מזמן מאחור רק את גופך
ועדיין את מתעקשת
שאת צודקת,
את לעולם לא תוותרי
על העקשנות,
את לעולם לא תוותרי
על האומללות,
אך על עצמך וויתרת כבר,
מוזר, לא?
אין לך מקום בשבילי.
היא התקרבה אליי ונעלמה בפתאומיות, הרגשתי משהו חודר לעצמותיי,
צמרמורת רעדה בי למאית השנייה, מודעותי שלי אך גופי משותק
נהיה, לפתע ממש הרגשתי את פי זז ואזניי שמעו את עצמי מדברת אך
המילים לא היו שלי. ידעתי שהיא מדברת מתוכי, אולי כדי לחרוט לי
את זה עמוק בתוך הבשר מבפנים ואולי כי רציתי בכך.
"...ופתאום קראת תגובות ומילים ששכחת שהיו,
כשערכת עם עצמך תחרות של כמות
ובכלל לא ידעת, מי הם ומי את.
וכן, קראת לי גם קראת!
בדיוק שהבנת לשנייה
שאולי רק אולי.
קברת את התותי הלא נכונה."
את השקט שלאחר לא אשכח לעולם.
מיצמצתי מספר פעמים והיא שוב עמדה מולי
היא הביטה בי מנסה להבין כל כך הרבה,
עד שמבטה התוקף התרכך והשתנה,
היא ריחמה עליי כעת,
מלאת רחמים תמיד הייתה
וניצלתי אותה עד תומה
וכמו עיוורת לא הבנתי לאן ומדוע היא נעלמה.
הרגשתי גוש חנק תקוע בגרוני
"מה הלאה?"
לחשתי לה בייאוש,
כמו זוג המבין פתאום לאחר כל כך הרבה שנים כי אולי זה נגמר
באמת.
"אני לא אענה לך על זה."
היא השיבה לי חיוך,
אך את הרמז הגדול ביותר כבר קיבלת -
אותי אי אפשר להרוג. |