זכרונות ילדות
אבא שלי תמיד עייף מאד מהעבודה הקשה בפלחה, עם טרקטור,
בשמש, בשדה היבש. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל נראה לעתים כל
כך זר למקום אפילו לילדה שנולדה פה; איכשהו, לא שייך: אבא
אירופאי: גבוה, בהיר, יפה תואר, כחול עיניים ועדין. בעצם נועד
להיות 'תלמיד חכם'. כמוהו גם אמא ושאר בני דורו בקבוץ ובכל
רחבי הארץ, שהפנימו, שעבודת כפיים ובניין הארץ זה צו השעה. זה
מה שצריך לעשות. יש לעבוד את האדמה פשוטו כמשמעו, 'להפוך את
הפירמידה' היהודית. עם כל להט הנעורים, הסתערו על המטרה,
והשאירו כל דבר אחר אחריהם לנצח: הורים זקנים בעיירה, את
אירופה המתפוררת, את האפשרות לקריירה בעבודות נקיות ומעונבות
לטובת עבודה קשה, רעב, מקום יבש לוהט ולא מוכר, בארץ אכזרית
וזרה, שאוכלוסייתה ערבית ועויינת, למען בנות עתיד חדש לעם
היהודי, במו ידיהם.
אמא חושבת כמוהו. אמא עובדת בסנדלריה, עם עוד 3 גברים גסי
רוח. היא די סובלת מזה, מהם, אבל גאה בכך שהיא עושה עבודה של
גבר. הם יוצרים ותופרים שם נעליים וסנדלים לחברי וילדי הקיבוץ.
לפעמים אני מבקרת אותה בסנדלרייה; הריח המוזר מפריע לי אבל
אני רוצה להיות קצת עם אמא. היא עובדת ימים כל כך ארוכים ואני
רואה אותה, ואת אבא, רק מספר שעות בכל ערב, עד שהם לוקחים
אותי לישון בבית הילדים עם כל שאר ילדי-כיתתי, הרחק מבית
ההורים. אז עכשיו אני עומדת בסנדלריה בשקט, בצד, ומתבוננת. אחד
הגברים פולט בדיחה ורואים בעליל שאמא לא אוהבת את סוג הבדיחות
הזה, שנועד בעצם סתם לשעשע. היא נרתעת, אבל לא אומרת כלום.
ממשיכה לדפוק מסמרים בעקבי הנעל שנמצאת על אימום בין ברכיה.
המון זוגות נעליים בשלבים שונים של גימור ותיפור מונחים על
המדפים-קרשים פשוטים ולא צבועים, שמהווים מעין כוננית לרוחב כל
קירות הסנדלריה. החלונות של החדר מלוכלכים; על אימומי ברזל
מתוחים לצורת נעל. עשרות גזרי-עורו חומים בהירים שרוככו קודם
במים, על-מנת לכופף אותם ולהביאם לצורה הרצויה. הגפה השטוחה -
החלק שעליו דורכים, מטופלת לחוד.
עשרות חתיכות גדולות ושטוחות של עור כהה או חום בהיר, יבש
כעץ, מונחות בערימה זו על זו בצד החדר, ועליהן יסמנו את צורת
הגפה ויחתכו בסכין חדה. מסמרי עץ יחברו את העור לסוליה; מסמרי
עץ סופגים מים; הם תופחים ומהדקים את החלק העליון לגפה של
הנעל, וכך מבטיחים שהיא לא תתפרק, מה שעלול לקרות עם מסמרי
מתכת ש'יחליקו' החוצה. בנוסף, מסמרי המתכת יקרים. ככה אמרה לי
אמא.
אמא יושבת על שרפרף קטן, ומכה בפטיש ומחברת כך גפה של נעל
אחת לעור החום, ויוצרת נעל חדשה, לפי גודל וצורת הרגל של החבר
שהגיע תורו. לראשונה מוזמן כל חבר לבוא לסנדלריה כדי לקחת
מידות, לבחון ולשרטט את צורת רגלו בעפרון על קרטון, שלפיו תחתך
הסוליה, ואחר כך, בשלב יותר מאוחר, יוזמן שנית על מנת לבדוק אם
הנעל הנוצרת מתאימה לרגלו.
בסנדלריה ריח חריף של גומי - אמא אומרת שזה דבק, שנעשה,
בצוק העתים, מחתיכת גומי שנזרקת לתוך נפט ונמסה, ושזה דבק
מצוין וחזק, אבל כל הסנדלריה מסריחה מהדבק המוזר והמאולתר הזה,
ומריח של עורות ועוד חמרים מוזרים שמסתובבים בסנלריה. הראש שלי
מסתובב מעט מהריח החריף.
כל מיני אימומים מפוזרים בסנדלריה בצורות וגדלים שונים:
מעץ, ממתכת, מוזרים ושוני צורה למטרות שונות ולפי החלק הנדרש
בשלבי ייצור הנעליים. הנעליים נעשות פה לכל חברי וילדי הקבוץ,
בערך פעם בשנתיים או לפי הצורך.
אמא מאד גאה בעבודה היצרנית שלה, בעובדה שהיא עושה עבודה של
גבר. מין 'כיבוש העבודה', והיא די בודדה מסוגה בקבוץ; רוב
הנשים עובדות במכבסה, בחדר האוכל, בבתי-הילדים - בענפי שירות
בעיקר, כמו בכל העולם, על אף החדשנות של היצור המוזר הזה,
קבוץ.אך יש גם נשים שעובדות בכרם וברפת-למשל אירמה, השכנה
שלנו, שהולכת לרפת מוקדם מאד בבוקר ונראית לי כל כך נחושה
וחזקה. נשים עובדות גם בדיר ובמכוורת.- בעיני זו עבודה
מסתורית ומושכת, עם הכיסוי רשת המוזר לפני הפנים, שהן לובשות
בבואן במגע עם הכוורות,ובגדים ארוכים וסגורים על כל הגוף
והראש, גם בקייץ, כדי שיוכלו לראות, אך להיות מוגנות מפני
הדבורים בעת רדיית הדבש, הדבש המתוק. -הן יוכלו, אני חושבת,
לאכול ממנו בלי הגבלה...איזה כיף! אבל זו גם עבודה מסוכנת,עם
סכוי של להעקץ על ידי דבורים. ה ר ב ה דבורים!
...אני נזכרת שפעם נתפסה לי דבורה בשיער, והתחלתי להשתולל
ממש, ולצרוח...כלום לא עזר: בסוף היא עקצה אותי. בכיתי, צרחתי
והשתוללתי...
אבא עובד בשדה, עם הטרקטור, ועם המגוב, והמחרשות המוזרות
והמפחידות האלה, ועם הקולטיבטור, והמשדדה שמשרטטת רישום של
ריבועים עדינים מברזל, ועוד כל מיני מכשירים מתכתיים עם שמות
מוזרים - מיני מפלצות מתכת גדולות ומעוררות אימה עם שיני מתכת
ארוכות או קצרות ומעוקלות. אנחנו הולכים לסככת כלי העבודה של
הפלחה לפנות ערב או בשבתות, אמא, אחי הצעיר ואני, לבקר את אבא
שעובד. אבא עסוק, ואמא ואנחנו מחכים לו בצד; אחי ואני רצים
לערימת חבילות הקש שנמצאת לא רחוק משם, ושמלאה במקומות מחבוא
בין החבילות. אנחנו משחקים במחבואים. או עולים גבוה גבוה לראש
הערימה, קופצים מהגבוהה לזו שנמוכה יותר, ולזו שמתחתיה. אין
כמעט סכנה לקבל מכה, גם אם נפלת, שכן הכל מכוסה בקש רך, אבל
דוקר. הקש נכנס לגרביים ולסנדלים, מפזר נימים צהובים דקיקים
ודוקרים עם משב הרוח והעקצוצים הם בכל הגוף. ובכל זאת אנחנו
אוהבים לרוץ ולשחק שם.
או שאנחנו מתגלשים בשבת, כשהמכונות נחות, בסככת הכלים עצמה,
במשפך שיש במכבש-אחת המכונות העצומות האלה, שנועד לאסוף ולקשור
בימי הקציר, בזמן העבודה את הקש. הקש נכנס ללוע המכונה ועושה
את דרכו לראש המשפך מצד אחד ומחליק בו ונפלט בצד השני, בשדה,
קשור לחבילה. וכך חבילה אחרי חבילה, הן מפוזרות בשורות, ברחבי
השדה הקצור, לאורך מסלול המכונה המאלמת. אבא עובד שעות בשמש,
מתקדם לאט עם המכבש מערימת קש למשניה, המכונה הרועשת זוללת את
קש מצד אחד, ופולטת מצד שני.
בשבת, המכונה דוממת, ואנחנו משחקים ומתגלשים ב'מגלשה'-
במורד המשפך. בקבוץ אין שום דבר דומה לזה עבור הילדים, ואנו
ברי מזל שאבא שלנו עובד בפלחה ויש לנו מגלשה כזו לשחק בה...
אבל המכונות האלה גדולות ומפחידות ואני לא אוהבת במיוחד את
המקום הזה.
לפעמים אבא מניע את הטרקטור במנואלה-מין ידית ארוכה וכפופה
ממתכת, דמוית האות ר, שנועצים בחור בטרקטור במקום מיוחד מלפנים
ומסובבים; אחרי כמה סיבובים, הטרקטור משמיע רעש חזק ונדלק,
ואבא לוקח אותנו לסיבוב בשדה.
אני שונאת את כל הרעש מחריש האזניים שכרוך בעבודה של אבא,
לאורך כל היום; את הקש הדוקרני שקשור לעבודתו ברוב שלביה-החל
מהשלף וגבעולי הקש הקצוצים והדוקרים שנשארים בשדה הקצור,
זקופים, צהובים-בשום אופן אי אפשר ללכת שם יחפים, כמו שאני
אוהבת; המשך במוץ שנישא ברוח מהקש הקצור, שנדבק לבגדים, נכנס
לעיניים, מגרד, דוקר ומציק ואין מפלט ממנו. אני גם מפחדת
מהמכונות הגדולות, חסרות הנשמה והמתכתיות הללו, המחרשות
המפחידות עם השיניים המעוקלות מעוגלות וחדות שאבוי אם תתקרב
לשיניהן...
אבא עובד שעות ארוכות כל כך, במיוחד בזמן הקציר.אני בת שש
ואחי בן שלוש. אמא נותנת לנו יד, ואנחנו פוסעים על שביל העפר
שמוביל לכיוון הכרם; השביל נראה לי ארוך ארוך והאדמה תחת
רגלינו יבשה, מאובקת, חומה - אפורה, אבק נישא ומתרומם מתחת
פסיעותינו באוויר; אנחנו יוצאים מהקבוץ, דרך שער-הברזל החלוד
והעקום, הפתוח תמיד, ממשיכים לרדת במורד השביל שמוביל לכרם עד
שבשלב מסוים פונים ממנו ימינה, למורד הגבעה, חוצים אקוודוקט
קטן למים שהולך לרוחב כל הגבעה-מין תעלת מיים מדופנת במלט או
טיט, שעוברת לרוחב כל הגבעה שעליה יושב הקבוץ, ממשיכים במורד
להיכן שעובר הואדי הקטן עם ההרדופים, שזורם כל השנה. הצללים
שלנו מתארכים עם רדת היום והשמש שנוטה לשקוע, כביכול היינו
ענקים; אנחנו מטפסים לאטנו בגבעה ממול, עולים לכיוון הכרד,
הכפר הערבי שנמצא על הגבעה שממול הקיבוץ; על צלעה אבא שלי
חורש תלמים ארוכים ארוכים. אמא מתיישבת על אבן, ומחזיקה את
אחי על ברכיה ואני מצטופפת לחיקה. שלושתנו קטנים קטנים, ואני
חשה תחושת בדידות ועצבות מול הטבע האינסופי שעוטף אותנו,
השמיים הגדולים והמאפילים, השדות שנמשכים הרחק הרחק, התלמים
הארוכים והחומים שנפערים באדמה היבשה אחרי המחרשה של אבא,
תלמים ארוכים ארוכים, ואבא הולך ומתרחק מאתנו עם המחרשה
והטרקטור, נעשה קטן קטן, טרטור הטרקטור נשמע בקושי, ואז הולך
ומתחזק כשאבא,הטרקטור והמחרשה מתקרבים לעברנו, חולפים בהמולה
גדולה שנחלשת שוב עד טרטור עמום כשהוא מתרחק ומתרחק, ונראה אז
זעיר כנקודה או שנעלם מעינינו מעבר לגבעה ורק קול הטרטור
העמום מסמן את כיוון המצאו. והערב יורד, ואנחנו יושבים ומחכים
שיגמור כבר לעבוד. אז יקח אותנו כולנו על הטרקטור, וניסע אתו
למשק, סוף סוף, בסככה ידמים את הטרקטור והמחרשה, ירד בבגדי
העבודה המלוכלכים, המאובקים והמשומנים שלו מהטרקטור ונלך
הביתה, כמעט בחושך, כשאבא מפויח ועייף מאד אך שיניו מלבינות
וחיוכו מאיר אלינו...
אנו עוד יושבים על האבן ומחכים. בגבנו נמצאים, במרחק כמאתיים
מטר, החושות של הכפר הערבי הסמוך. החלונות - חורים שחורים בלי
זכוכית או רשת, נראים כמו עיניים שחורות, פעורות, מפחידות.
צופנות סוד. איש אינו נראה שם, בכפר, בשעה הזו, רק החושות
הקטנות, המטות לנפול, בלי דלתות של ממש, בלי ירק ובלי פרחים;
הקיבוץ, על בתיו הלבנים והירק, העצים והפרחים שהוא טובל בהם,
בגבעה ממול, אינו נראה כרגע. רק על צלע הגבעה שלו במורד יש
גדר החלודה, ודוקרנית, בלב הקוצים, ומאחוריה רחוק מהקבוץ,
מוזנח ומורחק מכל, נמצא בית הקברות של המשק. בית קברות זה היה
אימת ילדותי, וחלומות זוועה היו כרוכים בו, לאחר שנכחתי בקבורת
אחד מהסבים שגרו במשק, טכס מפחיד וטראומתי; אבני גיר לבנות,
גדולות, בודדות מאבני האיזור, מסמנות את מקום הקברים, שקועות
למחצה באדמה ובין הצמחים המתים של סוף הקיץ, יבשים, אפורים.
בסיוטי הלילה שלי, בחלום שחזר ונשנה, בור הקבר השחור נפער,
אפל, לפתע באדמה, והמת- זקן, מקומט, כפוף, בפה חסר שיניים יצא
ממנו לאט לאט, והתיישב על האבן של קברו, בבגדי הגלות
השחורים...
על הלבוש הגלותי לא ויתרו קומץ ההורים הבודדים שבאו בעקבות
בניהם להתגורר בקבוץ; הלבוש שהביאו מהעיירה ולא נפרדו ממנו גם
פה, הבגדים השחורים, המוזרים, הזרים, היו מפחידים וסימלו עבורי
זקנה, מוות, ניכור, והיו מיוחדים לזקנים המעטים שגרו בצריפים
המבודדים, רחוקים מהעין ומהלב. מפחידים. כל הרואה ירחק.
להפוך את הפירמידה פירושו לעבור מעסקי אוויר, בהם עסקו
היהודים בגולה לעבודת כפיים. הביטוי היה שגור וידוע לכל בזמן
בנין הארץ.
ינואר 2009-01-31
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.