הוא עומד מולך שוב עם העיניים היפות שלו שהוליכו אותך שולל כל
כך הרבה פעמים. החיוך שלו, מוכר עד כאב, עדיין נמצא שם ומותיר
אותך אובדת עצות ונתונה לחסדיו. אין ספק שיש לו כוח עלייך.
הוא התגלמות הטוב והתגלמות הרע. כל מה שרצית אי פעם ולעולם לא
יהיה שלך. לא באמת. אולי לפרקים. אם יהיה לך מזל.
כל מה שאת רוצה זה לאחוז בו חזק, אך הוא מחליק לך מבין
האצבעות. אומרים שכשאוהבים מישהו באמת, צריך לדעת לתת לו ללכת.
את מתקשה לשחרר, אבל לא רוצה לכלוא אותו. את רוצה שוב חיבוק
אחד גדול ואמיתי, את הקול המרגיע שלו מבטיח שיהיה בסדר. ואת
עצמך מאמינה לו.
את חוזרת לחדר שלו, לספה-מיטה שלו. לתנוחה המוכרת שבה את ישובה
עליו, ראשך על כתפו, זרועך מקיפה את צווארו.
"מה את רוצה, אלה?" הוא שואל אותך, ישירות.
"שתאהב אותי. אפילו קצת."
הוא שותק.
"זה כן, או לא?" את מקשה.
"אני לא יודע. אני לא חושב שאני יכול להרגיש יותר."
"לא יכול, או לא רוצה?"
"גם וגם." הוא מושיט יד ומלטף את שערך בתנועה הכל כך מוכרת
שלו, כשהוא מרפרף על האוזן וכל מה שאת רוצה זה לעצום עיניים
ולהיאנח "נפגעתי המון פעמים בעבר."
"וגם אני."
"נכון, אבל אצלך זה שונה."
"למה?"
"כי את חזקה. וממשיכה הלאה. אני פשוט לא רוצה להמשיך."
"אתה לא תקוע בעבר."
"לא, רחוק מזה. אני פשוט לא נותן לאף אחת להיכנס לי ללב. לא
שוב."
"אבל-"
"אני מתעסק עם המון בחורות, את יודעת. אבל זה רק בקטע גופני,
רק כדי למחות את הזכרונות, לשכוח. אני לא רוצה קשר רציני."
דמעה בוגדנית אחת חומקת מזוית העין. בוכה עליו, בוכה על עצמך.
"ומה איתי?" בקול חנוק את שואלת.
"את חשובה לי. אני לא רוצה לנצל אותך, לפגוע בך. אני רוצה
שתהיי מאושרת."
"אבל אני רוצה להיות מאושרת איתך."
"אני אאמלל אותך. את תשנאי אותי ואת עצמך. לא תוכלי להסתכל
עליי ולא נהיה ידידים יותר." הוא מחה את הדמעה וחייך אלייך
חיוך קצת מאולץ, עקום כזה. "תמשיכי הלאה. תמצאי מישהו אחר.
תהיי מאושרת."
יום שישי. ובירה. וצחוק. ומישהו שהוא לא אתה. אני לא יכולה
לעשות את זה. פשוט לא. איך אתה לא רואה?
"אני לא יכולה."
"את חייבת. הידידות שלנו חשובה יותר מהכל."
"הבטחת שנישאר ידידים."
"אני יודע."
"אז למה את ככה? למה אתה מכאיב לי? למה אתה מתרחק ממני?"
"כי קשה לי, אלה."
"מה כל כך קשה לך? אני רק רוצה שתהיה מאושר. למה אתה מקשה עליי
כל כך?"
"תביני אותי. קשה להיות כל כך רחוק וקרוב בו זמנית."
"אז אל תתרחק. אני רוצה אותך קרוב."
ואז הרגשתי את הדגדוג הזה בבטן. כמין התרעה שמשהו עומד לקרות.
תמיד היה לי את זה איתו. אולי זאת סתם משיכה, אולי חיבור אחר..
סוג של טלפתיה ותחושה פנימית.
הוא נשק לי. בצורה לא ידידותית בעליל. הלב שלי עשה סיבוב של
180 מעלות. ידעתי שאני צריכה להפסיק את זה, אבל התגעגעתי אליו
כל כך, לעזזאל והחלטתי להיצמד אל המוכר והאהוב שאיכזב שוב
ושוב.
אל השטן.