|
במיטת חולי,
על ערש דווי,
רק מילה אחת
תקרב אל שפתיי
אותה המילה שעם הזמן
הפכה תפילה
מילה אחת
והיא אומרת- את
בין כתלי ביתי הקט
כבוי אורו
מה גלמוד עומד
בלעדייך
אשב אני,
יומם ולילה
לובש בגדי שק
ובגדי סרק לצידי
המחכים,
המחכים לבואך
הן אהבות כבר ידעתי
והן
הן ידעו אותי
אך מה שונה לחישתך על אוזני
מה יקרו נשימותייך
המדגדגות את האוזניים
בראותי נערה לאור נר
לא תוצת תשוקה
אך עת באוב אעלה
את דמותך מתהום הנשייה
אשרוף אותה הנערה בכוח התשוקה
כמו חיה פצועה
שלטרף משחרת. |
|
|
דמיינו את בועז
רימר,
יושב בניחותא
בצימר.
מוקף בבחורות,
ומאשר לנו
יצירות.
וחישבו על
ההקרבה שלו
לנו,
שבמקום להתרכז
בהן מתרכז בנו.
ובכלל תגידו
תודה שהוא אישר
לכם יצירה,
כשיכל במקום זאת
להביא לבחורה.
צרצר, מביא
בקונטרה לזה שלא
היה מוכן לכתוב
שיר על בועז
רימר. אבל בכל
זאת מודה, שאת
בועז רימר קשה
לחרוז עם משהו
חוץ מצימר... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.