עברו הרבה שנים מאז כתבתי לאחרונה. מקווה שעדיין יש לי את הכוח
והכלים להביא לכתב את אשר בראשי ולרוקן בדרך גם את שעל לבי.

במקום עבודתי אנשים מתנהגים כזונות רומאיות.
פשוט כך - זונות מתקופת רומא העתיקה.
נכון פעם היו מלכים שמנים היושבים על כסאות אבן ולצדיהם
Biatches מנפנפות עם עלים, מגישות להם ענבים לפה ושאר מטעמים
כאילו אין מחר?
אז זה בדיוק המצב במקום עבודתי.

כל אחד נעול לי בחדר שלו, וכל כמה שעות צריך להאכיל אותו/ה
ולדאוג לו/ה להכנת קפה ועוגיות ומה לא.
מה הלאה? עוד מעט תבקשו מהמזכירות שלכם שיקחו אתכם לחרבן!
ואולי גם לנגב אחרי זה?
או אולי פשוט תחרבנו במשרד? על הריצפה? והמזכירות שלכם יאספו
את זה... כן כן, זה פיתרון הרבה יותר טוב ומתאים למצב הנוכחי.

חזירות. בהמיות. בהמות השדה מתנהגות יותר יפה.

כל אחד מרשה לעצמו יותר מדי.
ל-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה, זו מילת המפתח.
כל אחד נותן לעצמו שפע ממנה, ומצדיק את מעשיו ומילותיו ואף
מחשבותיו.

אל לנו לתת לעצמנו יותר מדי לגיטימציה! זהו סרטן הנפש! לחשוב
טוב-טוב כי מסביבנו נמצא החומר היקר ביותר בעולם - אנשים.
אנשים נפגעים כהרף עין, עולמות נחרבים בשבריר שניה.
אנשים חיים ובעלי רגשות!
קיבינימט.
לפעמים נדמה לי שאנשים שוכחים את זה. רוב הזמן נדמה לי...

או שאולי אני פשוט רגיש מדי? מצפה מאחרים להיות כמוני? אולי
לאחרים זה לא מזיז? אולי אחרים אוהבים שדורכים עליהם?
לא יודע... אם בטעות היה לי יום רע ויצאתי על מישהו שלא בכוונה
- אני מתייסר על זה אח"כ. אופי מחורבן.

בחברה שלנו חייבים להיות מניאקים כדי להתקדם. פאק, כדי לשרוד
חייבים להיות מניאקים.
ולא נראה לי שאני מניאק... עדיין.
נראה לי שלאט לאט אני הופך יותר ויותר מניאק.

מפחיד...