"לו ביקשה בלתי היותה לו,
התגעשה ארץ ורעשה."
(פני תבל מחודשה, ראב"ע)
לך - שהיית לי...
ערבה שלי,
בכייתי לך.
יום יום אני הוגה בך,
האם יבשת, האם
נשרו עליך,
האם נקטם לבלובך?
ואולי משמושיי הם שתלשו
עלעלי מעשים טובים שבך
או מדי דברי בך, בהבל פי
יבש לשד לבלוב תורה שבך?
(את יודעת, השנה הידרתי בלולב דווקא,
שתהיה לך שדרה נאה להישען עליה)
את צופה בי מקרן המזבח
מנסך עליו, כצדוקי, את דמי.
ואני מייחל עוד לקץ הפלאות, לימים שבעה
אז אאגד אותך. רק אותך.
ונחבוט יחדיו בקרקע עולם,
עד תתגעש ארץ וירעשו שמים
עד נזדעזע.
עד שתהיי לי.
------------------
סוכות, ה'תש"ע |
