[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הרבה זמן התלבטתי אם לעשות את זה או לא. בסוף בבוקר אחד שבו לא
היה סיכוי שאלך לעבודה אבל היה מוקדם מדי מכדי לחזור לישון או
לשתות עוד וויסקי, ישבתי עם המחברות הישנות ושיניתי את השירים
שלי.
התחלתי מדברים ממש ישנים, עוד מהתיכון. מחקתי שורה אחת והוספתי
בית שלם לפני האחרון. תחושה משונה השתלטה עלי, כמו ילד שמחטט
בארון של אבא ואמא כשהם לא בבית, ותיכף מישהו יבוא ויתפוס
אותו. אבל אלה השירים שלי! ניסיתי לבנות טיעונים משכנעים להגנה
שלי מפני עצמי, שהמשיך הלאה ועכשיו שיפץ שירים מהצבא, מחק מהם
כל סממן אישי וניסה לוודא שהם עומדים כל אחד בפני עצמו, ואחרי
שקוראים את כולם אפשר להרגיש משהו חוץ מרצון עז למחוק אותם.
בשלב הזה הייתה לי כבר תחושה ממש מוזרה אבל וודאית שמשהו לא
בסדר. כל רגע הרמתי את העיניים מהדף לעבר הדלת בחשש. הגעתי כבר
לשירים יותר רציניים, אחרי-צבא-לפני-חתונה שכאלה. שקעתי לתוכם
וערפל של זכרונות הציף אותי. קראתי שוב ושוב חלק מהמילים בלי
יכולת להאמין שאני כתבתי את זה ובלי שום מושג למה כתבתי כאלה
דברים, ומה הם אומרים היום. מה אומר שיר אהבה עצמתי כל כך, עד
מוות ממש, אם מי שהשיר נכתב עליה לא בקשר איתי כבר למעלה
מעשור? התלבטתי איך לשנות אותו. ידעתי שהכי טוב פשוט להתאים
אותו למי שאיתי כיום, והצטערתי שאין אף אחת כזאת. אולי אז הכל
היה יותר קל, ולא הייתי יושב ימים שלמים בבית וקורא
באובססיביות את השירים שלי בלי הפסקה חוץ מאשר כדי לשתות משהו.
אבל כל זה לא חשוב עכשיו, זה מאחורי, אני רק חייב לשנות אותם
ואז הכל יהיה בסדר.
חשבתי איזה שם אחר אני אתן לשיר ואז נשמעה דפיקה בדלת. זה מאוד
הפתיע אותי כי בימים אלו לא רבים ממכרי יודעים איפה אני גר
ומעטים יותר מהם רוצים בכלל לדבר איתי, ובוודאי לראות אותי.
ומי יבוא עד לכאן באמצע יום עבודה רגיל?
זרקתי על עצמי משהו והתקרבתי לדלת. תחושה מוזרה של דה-ז'ה-וו
תקפה אותי. זה מגוחך, חשבתי, הרי פתחתי את הדלת הזאת המון
פעמים. אז למה ההתרגשות הזאת, והעצירה מול הראי? מה פתאום אני
מסתרק עם היד ככה מהר, ומכניס את הבטן ומתרגז שאני לובש חולצה
מקומטת עם כמה כתמים?
אחרי כל זה לא התפלאתי בכלל שזאת הייתה היא. איזה קטע, חשבתי.
אני יודעת, היא אמרה בלי קול, ובלי להזיז את השפתיים שלה,
השפתיים האלה שגם עכשיו מתחשק לי לעשות הכל כדי לזכות בהן שוב.
היא לקחה אותי ביד ובלי הגה התיישבנו על הספה. במקום שתיקה
מביכה היא התקרבה והתחילה לנשק אותי. הלשון שלה הייתה בדיוק
כמו אז, יודעת הכל ומפנקת, מלטפת ורטובה. התחלתי להרגיש את
כולה דרך הפה, את הטעם שלה, הריח שלה והחום של הגוף שלה שכאילו
רק חיכה לי כל הזמן הזה. היא השכיבה אותי על הספה והתיישבה
עליי. הג'ינס שלה התחכך בי והיא הניחה את ידיי על החזה שלה.
היא התכופפה אלי קצת אבל אז ראיתי בזוית העין את התנועה על
השולחן. ניסיתי לסובב את הראש לשם אבל היא שוב נשקה אותי בעצמה
והחזיקה את הראש שלי בשתי ידיה. עמדתי לקום ולהשליך אותה ממני
רק שזה היה מאוחר מדי. השירים הלמו בראשי מאחור, מטיחים בי את
כל המילים החדשות והשורות שמחקתי.
אל תלכי, רק אל תלכי, בכיתי כמו תינוק, מתגלגל על הרצפה, נטול
הכרה. מתוך הערפל שמעתי אותה צוחקת ונעלמת בין הדפים. רק אז
הבנתי כמה תמים הייתי. לחשוב שאני שולט בשירים של חיי ולא
המילים שולטות בי. לחשוב שאני מעצב את המציאות של עצמי, ולא רק
משרת אותה, איך ומתי שהיא רוצה, גם אחרי עשור שלם, אחרי שהיא
נעלמת בלי הודעה וחוזרת פתאום כאילו לא קרה כלום.
מובס ומושפל, מוטל על הרצפה, החזקתי בתוכי את האויר עם הריח
שלה, מתמכר למתיקות הצורבת בריאות שלי, ועצמתי את העיניים בפעם
האחרונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש בארץ מעל
500.000 אנשים
שבשבילם המילה

- שורה -

היא לא קו ישר
או חלק מתמליל
כתוב.



אגודת אל סם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/10 1:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זר בן בלי בית

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה