לא יודע למה אמרתי לך. היה קשה לי להחזיק בבטן. חוץ מזה כאב לי
נורא. ידעתי שלא תרצי. אולי רציתי לשמוע ממך את ה"לא" הזה.
בכדי שזה יעבור לי. שישבר לי. ואז אולי זה יפסיק לכאוב לי.
חשבתי שאם אני אשמע אותך זה יפסיק. חשבתי עלייך הרבה כל השבוע.
לא יכולתי להפסיק. את היית איפה שלא הלכתי. במה שלא עשיתי. את
נמצאת אפילו כאן בין השורות. מביטה בי בעינייך החומות. מפיחה
בי רוח חיים. במיטה אני רואה אותך ישנה לצידי ואז אני מסתובב
ורואה אותך גם שמה. אני הולך לישון איתך ואני קם איתך. את בכל
מקום. רציתי שתעזבי אותי. שתלכי כבר. יש לי את החיים שלי. בין
כל הדאגות האלו. לא מתאים לי עוד אחת גדולה. אבל את עדיין פה.
אולי עכשיו קצת פחות. את דועכת לי. אני מנסה לשכנע את עצמי
שאפשר להחליף אותך באחרת. "אוטוסוגסטיה", זה תמיד עובד. אבל
אח"כ הכול מתחלף בריקנות. ממש תודה! בין העבודה, חופשות, משפחה
וחברים את תקועה לי פתאום. שנייה לפני שהלכת כבר ידעתי שזו
תהיה ההזדמנות האחרונה. אז ירדתי אלייך, ראיתי אותך שם עומדת.
אולי חשבתי על מיליון דרכים להגיד לך את זה. ודווקא אמרתי את
המיליון ואחת. "תראי, את זוכרת שאמרתי לך שנפלתי ובגלל זה כאב
לי באותו היום? אז שיקרתי. ירד לי המון דם. לכלך את המכנס. אבל
באותו הרגע לא הייתה לזה שום משמעות. מה שכאב לי באמת הייתה
המחשבה, שאתמול היית קשה אלי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה עד
שפשוט לא שמתי לב לאן אני הולך. ונפלתי. וכשנפלתי הבנתי שאני
שלך. לא ידעתי את זה קודם. אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן
להבין. אני יודע שאני אידיוט גמור. הדברים הולכים אצלי לאט
כזה. אבל עכשיו זה מה שאני מרגיש". אבל לא הצלחתי להגיד לך את
זה. רק אמרתי שיש לי כלפייך רגשות. ושהיה קשה לי להכיר בזה.
הגרסה המקוצרת. איזה גבר! ואת היית חייבת ללכת. בחיוך עז עזבת.
השארת אותי להתמודד עם ה"לא" הזה. ידעתי! בכל אופן ידעתי. אבל
הייתי חייב לשמוע. בכדי שאוכל להגיד לך להתראות גם מבפנים.
לבינתיים פגשתי מישהי אחרת. דווקא חמודה. אני לא יודע אם זה
מספיק פייר כלפיה. אבל אנחנו נהיה בסדר ביחד. אני עדיין אראה
אותך. ונתנהג כאילו כלום לא קרה. אני עדיין ארצה לנשק אותך
ואתאפק. הרי אסור לי. אבל זה בסדר. זה יעבור בסוף. זה יגליד.
כמו הפצע העמוק הזה שנוצר כשנפלתי חזק.
ואז ראיתי אותך...