כשאני חושב על זה, זו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשנו לבד
אמצע דצמבר, יום שבת עם הרגשה של גשם
אבל אני זוכר שמש שנכנסת
אל החדר מהחלונות, כל הקיר היה מלא חלונות
האור היה לבן, והוא השתקף בכל החדר
גם במיטה הגדולה, בסדינים הלבנים
בהתחלה הקראת לי משהו על אהבה
של אפלטון נדמה לי, ואז משהו מ"המשתה"
אחר כך דיברנו עוד על אהבה
ועל אמת ואלוהים, ואנשים חכמים
והם כולם נבלעו בין הסדינים הלבנים שלך
ובתוך השקט הנעים שהיה שם
הצלחתי לשכוח כל מה שקרה
נראה לי שהייתי מאושר
לפחות שמח
הייתי דלוק
והייתי בטוח
שאת הבחורה
הכי יפה בעולם
משום מה לא רצית, שאשן אצלך בלילה
אולי סימן לבאות
אבל זה כבר לא שינה את אותם צהריים
במיטה הלבנה שלך, עם האור, עם הרגעים האלו, אתך
ולא תוכלי לשכנע אותי, שלא היית שם. |
