"שלום לך אדון לוין, מה שלומך היום? אני מקווה שטוב מפני שאצלי
פשוט מצויין!
האם כבר סיפרתי לך, אדון לוין, על ביתי? היא התחתנה! כן כן, עם
בחור טוב, בחור לעניין. בא ממשפחה טובה, מבוסס. היא כמובן
מאושרת, רק על החתונה היא מדברת. ואני? אני כל כך גאה! אתה
יודע שהעיניים שלה נוצצות? זה מדהים אותי איך רק מתוך דיבור
העיניים שלה נוצצות. לי זה אף פעם לא קרה... היא גם מתקשרת אלי
כל יום מבררת לשלומי, לשלום אשתי. טוב, יותר לדיוק התקשרה. מה
לעשות? חיי הנישואין תופסים את הזמן. אז עכשיו הטלפון שותק. זה
לא באמת נורא, הצילצול שלו סתם עצבן.
"ומה שלומך היום אדון לוין? אני עדיין שמח, כרגיל. האם כבר
אמרתי לך, אדון לוין, שבני הצעיר בדיוק עזב את הבית? כבר בוגר,
החליט שנמאס לו מהבית שבו הוא גדל כל השנים. ארז מזוודה, מצא
לו דירה ועזב. אני ואישתי כמובן שמחנו מאוד בשבילו, אבל עם
השימחה גם באה צביטה קטנה בלב. זה קשה... הילד מתבגר! זה כל כך
קשה. כבר התרגלתי לרעש שלו, לתלונות שלו, לתלונות שלי. התרגלתי
להתלונן. אבל לא נורא, לפחות יש לי את אישתי. חוץ מזה, עכשיו
לפחות יהיה קצת סדר בבית.
"אדון לוין, אני מקווה שאצלך עדיין מעולה, כרגיל, כי שלומי הוא
נורא. סיפרתי לך שאישתי נפטרה? לא? אז היא נפטרה, בדיוק לפני
שנה. זה מפתיע אותי שלא אמרתי לך על כך דבר, הרי אתה חברי הטוב
ביותר! בטוח סיפרתי לך ושכחת...ואולי לא? היא חלתה, גידול
מוחי. אני לא רופא אבל אני ידעתי ישר שגידול מוחי זה לא טוב.
אני לא הבנתי יותר מידי במחלה שלה, אבל זה נמשך הרבה זמן.
לקראת הסוף היא כבר לא דיברה הרבה. לפחות זה לא כאב לה כשהיא
נפטרה. אבל לי זה כואב, למרות שזה קרה לפני שנה! כן, שנה
בדיוק... אני לא מאמין שלא סיפרתי לך. עכשיו זה רק אני
וברוריה.
" האם כבר סיפרתי לך על מה שקרה לי הבוקר אדון לוין? לא? טוב
אז זהו בדיוק הזמן... אז אני הולך לי אל עבר האוטובוס שלי
היום, אתה יודע, קו 1. אז אני הולך לי אל עבר האוטובוס ואת מי
אני פוגש? אתה לא תאמין, אתה באמת לא תאמין! את ברוריה! כן כן,
החתולה שלי. איך יכולת לשכוח ממנה? בכל מקרה, אני קורא לה,
וקורא לה אבל היא לא מגיבה. בסופו של דבר הלכתי אליה ואז ראיתי
שזאת בכלל לא ברוריה! מבדר ביותר... בהחלט. אני מתגעגע לחתולה
הזו.
"אני מרגיש קצת מוזר עכשיו לבד, מר לוין. אני הולך לי ברחבי
הבית, לבד, שורק אל הקירות, מדבר למרצפות. הטלפון שותק. הכל
דומם. כל כך התרגלתי לצילצולים של ביתי, לבלאגן של בני,
לנידנודים של אישתי, אפילו ליללות של חתולתי. אבל כולם עזבו,
כולם הלכו. עכשיו זה רק אני.
"קשה לי בדממה מר לוין. קשה לי לחיות לבד. אני מתגעגע כל כך.
אני רוצה לחזור לדבר כל יום, לשבור קצת את השיגרה של לקום,
לצאת להליכה, לאכול, לקרוא את העיתון, להתעצבן על הממשלה. פעם
אהבתי את כל אלה. אבל פעם כשקמתי, גם אישתי התארגנה איתי.
כשיצאתי להליכה, בני צעד איתי. כשאכלתי, ביתי בישלה איתי.
כשהתעצבנתי על הממשלה, החתולה הייתה רק מסתכלת עלי במבט תמים
ויללה.
"שלום לך אדון לוין, מה שלומך היום? אני שמח לשמוע על כך, אבל
אני חושב שאצלי כבר לא מצויין. קשה לי אדון לוין היקר. קשה לי.
אתה יודע אדון לוין, אתה חברי הטוב ביותר. אתה היחידי שאני
מדבר איתו באופן יומיומי. אבל אפילו אתה, מר לוין, אפילו אתה
לא מגיב. ואל תחשוב לרגע שזו תלונה! אבל לפעמים, לפעמים המענה,
התשובה, קצת חסרה. אבל אתה מעודד אותי מר לוין. כי כשאני מדבר
אליך העיניים שלך נוצצות. למרות שהעיניים שלך תמיד נוצצות מר
לוין... אני אוהב אותך, אדון לוין. אני אוהב אותך. ואתה, אתה
לעולם לא תיעלם, אתה לעולם לא תעזוב. אתה פשוט לא יכול."