צדקת הדרך נטווית על ידי שאיפותינו ומעשינו. באין מעשים,
השאיפות אינן מתגשמות וכך נוצר חלל בתוך הבטן שזועק שיתמלא,
שיתגבש ויהיה לעוגן, למען סדר ושלום בית.
כך הן חלק מההתאהבויות האבודות שלי.
השמש מראה לי את הרקיע בשלל צבעיו, בגווניו השונים. השמש האירה
לי ראשונה בפוגשי בחור אשר היה כבר גבר. אני הייתי ילדה, אולי
כך הרגשתי לידו, אך הרגשתי אור גדול שחוצה את שבילי ומפזר
רסיסי טל לתוך שמיכתי וממלא את יישותי. באותו זמן קראתי ספר
רומנטי והשוויתי אותו לגיבור, וכך קראתי לו - יוליסס שלי.
יוליסס אשר תלתליו החומים נושרים על כתפיו הרחבות וגופו
שקורצים לי קריצה ממושכת שאינה יודעת שובע.
הייתי ילדה, רק התחלתי את חיי, ונתקלתי בו בזמן שלמדתי . סתם
קורס בודד שחיבבתיו יתר על המידה בגלל הגבר הזה. הציפייה
לפוגשו גרמה לי עונג, אך גם ייסורים. הנחתי היתה שיש בחורות
יותר מושכות ממני בעיניו, כמו זו אשר ישבה לידו ולא הפסיקה
לפלרטט איתו, למרות שהיתה נשואה במשך חודש! למישהו, שכנראה
החליט לעשות לה טובה. אולי אני רעה, אך קנאה היא נוראית ובלתי
נסבלת לכל הדיעות.
אם החלל נוצר כבר כאן, עליי היה מוטל למלאו. אך לא עשיתי זאת.

ניסיתי לדבר איתו בזמן שלא היינו בשיעור, אך הוא כאילו התנער
מעליי, היה מנומס, אך מאופק למשעי.
רבות חשבתי על הגבר אשר חשקתי בו ורציתי לראותו עד שנפשי
נקעה.
איני כל כך מבוגרת מאז, חלפו אמנם כעשר שנים, אך דמותו נעוצה
במוחי, כיתד המסרב לצאת מהאדמה.
אני יודעת שהוא מבוגר ממני בכעשר שנים, אך מהו עניין של גיל
לעומת מציאת נפש תאומה, הזקוקה אחת לרעותה. כך הרגשתי איתו.
תשוקה ורצון להיות איתו. דהיינו, שנינו באותו ראש ובאותה
אקסיומה.
איני יודעת היכן הוא כעת, כנראה אבד לעולמים, ואין מוצא אותו.
אך אם ישנה יכולת לתופסו באמצע דרכו, אשמח להיות שם. אשמח
להיות איתו.

החלל השני נוצר לאחר כשנה וחצי, כאשר איכשהו שכחתי את החלל
הראשון, או יותר נכון, הנחתי אותו בצד.
הגבר הזה כבש אותי, כבש את יישותי. נפשו נקשרה בי וחיפשה הצלה,
חיפשה מרגוע לליבי הדואב. הוא אמנם היה לי מורה, אך בגילי.
מעניין שאהבותיי כרוכות בלימודים. אולי הקשר הזה צריך ללמד
אותי משהו. אך אותו משהו איני יודעת מה. שיערו שחור ועיניו
בהירות, מחפשות ותרות אחר יישועה, שחשבתי שאוכל לספק.
כאן, אפשר לומר שהכל התפרק לגורמים. חיי נהרסו באותו זמן לא
בגללו, אלא בגלל שהייתי חולה, חולה מאוד ולא יכולתי באמת
להראות לו מי אני. ועוד דבר פעוט, שגיליתי - הוא נשוי.
כך שלא היה על מה לדבר ולא היה מה לעשות בנידון. פשוט הכרחתי
את עצמי לשכוח את אפולו הזה. רציתי רק לברוח ושאף אחד לא יראה
אותי. שאף אחד לא ידע איזו החמצה קרתה לי.
עם מוחי הקודח חזרתי לנקודת ההתחלה בחיי. הרגשתי נטושה, מותשת
ובלתי רצוייה. הכאב של הלחוד זרם בעורקיי ולא היה ביכולתי
לעשות מאומה. רציתי לברוח ולא היה לאן. ההיסגרות שלי בתוך עצמי
החריפה צעדיה ולא ראיתי מוצא.
רק עכשיו אני נותנת לעצמי להיזכר, אולי קצת להתרפק על מה שיכול
היה להיות ולא היה. על מה שהוצע לי ולא יכולתי לקחת ולחבק.
אין לי ספק, שאם היו יודעים באמת את גודלו ועצמתו של  האובדן
שחוויתי, את החמצת חיי, כנראה הכל היה נגמר אחרת.
נותרה לי התרפקות לאנשים שאין אני יודעת עליהם דבר וחצי דבר.
אם אתם רואים אותם, מיסרו להם שלום ושידעו כל אחד מהם שהחלל
בבטן עדיין ישנו וההתרפקות לא הוסרה כליל.